לא היה שום צורך לעצור את הנשימה. כדי לדעת מה תהיה תגובת חמאס. היה אפשר, מלכתחילה, לדלג על ההודעות שפורסמו לצורך יחסי ציבור, ולהקשיב לאיראן. היא הייתה ונותרה זו שהייתה זקוקה למתקפת 7 באוקטובר. עלי ח'אמנאי, המנהיג העליון, הזהיר מנורמליזציה ערבית עם ישראל ארבעה ימים לפני המתקפה, והשבוע הוא הודה, בטקס לרגל 35 שנה למותו של ח'ומייני, שהמטרה הייתה הכשלת המגה-דיל בין ארה"ב לסעודיה ופגיעה בנורמליזציה עם ישראל. מתווה ביידן, שהוא ההצעה הישראלית, היה מאפשר את המגה-דיל ואת הנורמליזציה. אז מדוע שאיראן תיתן אור ירוק? אבו-מאזן, כדאי לציין, יצא נגד נאום ח'אמנאי, ש"מקריב את הדם הפלסטיני".
1 צפייה בגלריה
ח'אמנאי בטקס לזכר ח'ומייני, השבוע. 14 ציוצים ביום, 13 מהם על "סופה של ישראל"
(צילום: via REUTERS/Office of the Iranian Supreme Le)
ואם הדברים לא היו ברורים, אז שר החוץ בפועל של איראן, עלי באגרי קאני, הבהיר השבוע, במהלך ביקור בביירות, שארצו מתנגדת למתווה ביידן. "אם האמריקאים רציניים", הוא אמר שם, "אז במקום להציע הפסקת אש, עליהם לנקוט צעד אחד: הפסקת כל הסיוע לישות הישראלית". העמדה האיראנית היא לא בהכרח עמדת חמאס, ובוודאי לא העמדה של קטאר. ועדיין, המשקל של איראן אדיר. היא זו שמארגנת את הסיוע האזורי לחמאס, באמצעות ירי רקטות מסיבי משלוש חזיתות - חיזבאללה מלבנון, החות'ים מתימן, ומיליציות פרו-שיעיות מעיראק.
אז כן, כדאי להקשיב לאיראן. אביגדור ליברמן אמר השבוע לגלצ ול-103FM כי אנחנו בעיצומה של תוכנית השמדה איראנית. אחרי שהיא תשיג פצצה שתעניק לה מטרייה גרעינית, ולא יאוחר משנתיים, ישראל תותקף מתוך מטרה להשמיד אותה. זה נשמע מוגזם. זה נשמע מבהיל. אבל כדאי לקחת את הדברים ברצינות. עיון בדברים שמפרסם ח'אמנאי בקצב הולך ועולה מבהיר שהעוינות לישראל היא לא אסטרטגיה אלא אובססיה. "הפרויקט הציוני נושם את נשימותיו האחרונות", כתב ב-X ביום שני. עברו דקות והוא הודיע: "זה תחילת הסוף של המשטר הציוני". 14 ציוצים פירסם ח'אמנאי באותו יום. 13 מתוכם עוסקים בנושא אחד: סופה של ישראל. הטעות הגדולה ביותר של ישראל היא המשך השקיעה בבוץ העזתי. זו התשה. על רקע סירוב חמאס גם להצעה מרחיקת הלכת של ישראל, עדיף להכריז, חד-צדדית, על הפסקת אש, גם כדי להפסיק את השחיקה של הכוח הישראלי וגם כדי להעביר את הכדור למגרש של חמאס. לקטאר ולמצרים יש מנופי לחץ על הארגון. אולי, רק אולי, הן יכולות להוות משקל-נגד לאיראן. הפסקת אש חד-צדדית תשפר את הסיכויים שלחץ כזה יופעל. ובעיקר, הדבר החשוב ביותר הוא ליצור את הקואליציה האזורית נגד איראן ולהשקיע את כל המאמצים האפשריים, מודיעינית, צבאית ודיפלומטית באיום האמיתי על ישראל. לאחר שמונה חודשים, הלחימה בחמאס היא התשה. היא לא מסייעת למאבק בראש הנחש. היא מפריעה לו.
למי יש יותר כבוד
הוא היה חבר. הוא היה מתון. היינו פעילי שלום. יחד נפגשנו בשנות ה-90 עם פלסטינים בכירים. לפני כשני עשורים הוא עבר לצרפת. מדי פעם נפגשנו בפריז. בחודשים האחרונים משהו השתנה. הוא שולח אליי הודעות מתרגשות מ"הניצחון" של חמאס. ליבו מלא גאווה. הוא? חמאסניק? הוא היה ערבי-ישראלי שתמך בפיוס. מה קרה לו? פעם נוספת מתברר ש"הכבוד" הורג כל חלקה טובה. הורג תרתי משמע. משום שידידי מפריז משוכנע שחמאס החזיר לפלסטינים את "הכבוד". המחקר האקדמי עוסק בשני סוגי כבוד. יש dignity, שהוא כבוד האדם. כבוד לאחר. כבוד של "ואהבת לרעך כמוך". ויש honor. כבוד של גאוותנות. כבוד של "למי יש יותר כבוד". כבוד שגורם לגבר לרצוח את בתו או אשתו או אחותו, רק משום שפגעה ב"כבוד המשפחה". שזה תמיד הכבוד של הגבר. הרוצח יודע שיש סיכוי שהוא יבלה את שארית חייו בכלא. אבל זה לא מעניין אותו. "הכבוד" מעניין אותו.
זה גם הסיפור של חמאס. הוא העניק כבוד מפוקפק לפלסטינים. היה ברור מלכתחילה ש"הכבוד" הזה יגרום לסבל גדול פי מאה לפלסטינים עצמם. היה ברור שהתוצאה תהיה הרג, הרס וחורבן. אבל זה לא מעניין אותם. הכבוד המזויף מעניין אותם. זה גם הסיפור של הערבי-ישראלי שעבר לפריז. זה הסיפור של רבים מהפלסטינים שתומכים בחמאס. וכי הם לא יודעים שחמאס גורם רק להרס, לשפיכות דמים ולחורבן? הם יודעים. ולמרות זאת הם תומכים. כי בין חופש, עצמאות, רווחה, שגשוג וכבוד האדם האמיתי, הם מעדיפים את "הכבוד" הגברי המפוקפק, שכל כולו דיכוי האדם ודיכוי האישה. כשרוב מוחץ יעדיף dignity על honor גם הם, גם אנחנו, נראה את האור בקצה המנהרה.
נזק יותר מתועלת
התאחדות הסטודנטים הארצית יזמה קמפיין לצורך קידום הצעת חוק שתאפשר פיטורי מרצים שמתבטאים ב"באופן הכולל שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". ח"כ אופיר כץ מהליכוד מקדם את ההצעה. יש משהו פגום בכך שהאקדמיה הישראלית מעסיקה מרצים שמשמשים כתועמלנים של הקמפיין לחיסול ישראל. ויש הבדל בין החופש לומר גם דברי בלע והבל לבין האבסורד שבו המדינה מממנת תעמולה כזאת. חופש הביטוי האקדמי איננו בלתי מוגבל. אנטישמיות, למשל, לא כלולה בחופש הביטוי. גם לא הכחשת שואה. במדינות דמוקרטיות פוטרו מרצים בגלל דעות חריגות במיוחד. למרות זאת, נזקה של הצעת החוק תהיה גדולה מתועלתה.
ועד ראשי האוניברסיטאות שלל כמובן את ההצעה. טוב היה עושה אם במקום להגיב אוטומטית היה מאמץ את הקוד שהציע פרופ' אמנון רובינשטיין במאמר מקיף על חופש הביטוי האקדמי. כך גם מאמר מערכת של עיתון "הארץ", שכצפוי, טען שהסטודנטים מבקשים "לכונן בישראל משטר של סתימת פיות". לא נכון. היוזמה עוסקת רק במי שתומך בטרור או שולל את זכות קיומה של ישראל. וזה מעניין. משום שמאמר מערכת של "הארץ" מ-29 בינואר 2009, תחת הכותרת "מינוי לא ראוי", קרא לפיטוריה של פנינה שרביט ברוך מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א, בטענה שבתפקידה כראש המחלקה לדין בינלאומי בפרקליטות הצבאית אישרה פעולות בלתי חוקיות במבצע עופרת יצוקה. מי החליט? העיתון החליט. האמת הפוכה. שרביט ברוך דווקא הקפידה על כך שפעולות צה"ל יהיו רק במסגרת הדין הבינלאומי. ואותו עיתון קרא לשר החינוך, שוב במאמר מערכת, ב-23 בפברואר 2010, לפטר את ד"ר גבי אביטל: "הסיבה העיקרית לחוסר ההתאמה של אביטל לתפקיד אינה חוסר ניסיונו, אלא דעותיו".
מעניין. לפעמים, גם "הארץ" חושב שדעות הן סיבה לפיטורים. חופש הביטוי האקדמי ראוי להתייחסות קצת יותר רצינית מזו של העיתון שבמקום יושר אינטלקטואלי מפגין שיאים חדשים של לוליינות אינטלקטואלית.
