זוג שותה קפה, איש צעיר רוכב על אופניים, גופם המצודד נראה אבל פניהם מכוסות. עשרות מודעות של חטופים ממלאות את החלק העליון של התמונה, מעיבות על השגרה המדומיינת ומשקפות את הפיצול שכולנו חיים בתוכו. אנחנו מתנהלים כביכול כרגיל, אבל צל עצום מרחף תמידית: ההפקרה של מי שאינם פה.
זו גדר של אתר בנייה ברחוב דם המכבים. הדמויות שמדגמנות שגרה הן רק ניצבות בפרסומת לדירות בפרברים. הנה, אנשים בדיוק כמוכם יכולים לחיות חיי נוחות של קפה ואופניים. אבל הפרסומת הסינתטית מתכסה במציאות עצמה – פניהם של אחינו ואחיותינו שבשבי. הנה, אנשים בדיוק כמוכם נמצאים מתחת לאדמה. השבוע הזה היה תזכורת כואבת לכך, עם ההודעה שארבעה מהחטופים נרצחו בשבי, בתופת. זו עוד תזכורת צורמת לכך ש-7 באוקטובר לא הלך לשום מקום. שאין תקומה מהאסון אם לא נחזיר את כולם הביתה.
