בשנות ה-20 לחיי עזבתי את קיבוץ כנרת לטובת העיר הגדולה, מלאת אמביציות להגשים את האהבות שלי לפסיכולוגיה, לריקוד, לכתיבה, להגשים נפש של אמן. בשיגעון גדלותי הצעיר חשבתי על נעמי שמר, הנערה שהאסיפה בקיבוץ לא רצתה לאשר לה לימודי מוזיקה בירושלים עד שהאם השכולה שרה אביגור קמה באסיפה וזעקה: "תעזבו את הילדה! אשרו לה ללכת ללמוד! אתם לא מבינים שזה הייעוד שלה?"
אז הם עזבו, והיא עזבה, ושנים התנהל ויכוח בקיבוץ אם הפסנתר שלקחה איתה היה רכוש המשק. שנים אחר כך ניכסה לעצמה קבוצת כנרת את נעמי, ונעמי ניכסה לעצמה את כנרת בשירים הרבים השוזרים ושוטחים את יופיו של הקיבוץ, את מקומות ילדותי. בת כנרת.
"נעמי אמנם יצאה מכנרת, אבל כנרת לא יצאה ממנה אף פעם", אומרת חברת הקיבוץ איריס מורן, ואני מסכימה ומזדהה. להיות בת כנרת זה לתמיד, וזו מחויבות. כילדה הייתי בטוחה שעל כל מקום בארץ כותבים כל כך הרבה שירים. לא הבנתי שנולדתי לקיבוץ היסטורי. תמיד כשאני מספרת מאיפה אני במקור, אני נתקלת בקריאת התפעלות, כזו שמעוררת בי צורך בלתי נשלט לשלוף את התוצרת המקומית המפורסמת של כנרת, סילאן ותמרים. זו כנרת של שיבת התמר, של בן-ציון ישראלי, של רחל המשוררת, של ברל כצנלסון וכמובן של הפרזנטורית הבלתי מעורערת - נעמי שמר.
שלי ספוגים בשיריה, ואת בתי ירדן אני מגדלת לתוך מקומות ילדותה: גבעת הדשא במערב, משם אנחנו רואות את "הים" ואוספות חלזונות אחרי הגשם; האוטו האדום שהוצב אחר כבוד ליד המזכירות הישנה; ובית שפרירי, "בית קט עם גג אדום", שבו גרו הסבא והסבתא של נעמי ושניצב בשכנות לבית הוריי. מולו, בראש גבעה, עומד הבית הדרומי, אחד משלושת הבתים הראשונים של הקבוצה, שבו נולדה נעמי.
"נעמי הייתה הילדה הראשונה שנולדה על הגבעה, והיא גרה עם הוריה בקומה השנייה של הבית הדרומי", מספרת איריס מורן, בעצמה נצר לאותה משפחה. "הבית שממול היה בית סביה של נעמי, חנה ויונה שפרירי. הם עלו מווילנה ועשו מאמץ הרואי להשתלב בחצר כנרת, אבל זה לא צלח. הם היו כבר כבני 05, וזה היה קשה עבורם פיזית ומנטלית, אז הם עברו לחיפה לתקופה מסוימת. בינתיים עלו לגבעה כל חבריהם מווילנה. ב-5391 ביקשו חנה ויונה לחזור לגבעה, אבל התברר שכל שלושת הבתים כבר מאוכלסים, ואין מקום. יונה אמר, 'אין בעיה, אנחנו נביא את הכסף'. הקצו להם שטח נפרד, ועליו הם בנו בכספם הפרטי את ביתם, ללא שירותים וללא מקלחת בהתחלה, בבחינת 'יהי חלקי עמכם, יושבי הגבעה'".
יונה היה גבאי בווילנה, וביתם הפך למוקד של חיים יהודיים בלב הקבוצה הצעירה החילונית. מורן מספרת, "אבא שלי, יעקב מלמד, בן דודה של נעמי, היה מספר שכל ילדי כנרת היו צובאים על החלונות כדי להאזין לסבא יונה עושה קידוש בערב שבת ומזמר 'המבדיל בין קודש לחול' למחרת".
עדנה פרידלר, חברתה של נעמי, זוכרת נרות בחלון. "כשהיינו בכיתה ב', גרנו בבית הדרומי, מול הבית של סבא וסבתא שלה. כל שבת היו באים לשם בני המשפחה, ואני שאלתי את נעמי: 'מה זה הנרות שאני רואה בחלון?' היא אומרת לי, 'זו הבדלה'. שאלתי, 'מה זה הבדלה?' 'מה, את לא יודעת?' היא התפלאה. אמרתי, 'לא. זה משהו שאנחנו לא עושים'".
מורן, שמדריכה היום סיורים בכנרת בעקבות בת הקיבוץ המפורסמת ביותר, מספרת שנעמי עצמה סיפרה פעם שאת השיר "שירת העשבים" הלחינה בהשראת סבה בכנרת. "כשקראתי את המילים", אמרה שמר, "הרגשתי שהן כבר בהיריון, שיש בהן מנגינה, כי בילדותי הייתי יורדת עם סבא יונה לשדות, והוא היה אומר, 'תראי איך העשבים מתפללים'. ידעתי שהלחן שלי יהיה בהשראתו. ואכן, זו איזושהי מנגינה חסידית עם זיכרון משירתו של סבא יונה".
כשילדי כנרת של שנות ה-03-04 נזכרים בנעמי שמר, אחת האסוציאציות הראשונות שעולה בהם בדרך כלל היא דווקא של שקט, חדר שקט. "היה בקיבוץ צריף קטן, שכבר לא קיים, ובתוכו היה פסנתר, שעליו נעמי הייתה מתאמנת", מספר לי אבא, משה מבטח. "אמה, רבקה ספיר לבית שפרירי, נפגעה בידיה, החלום שלה להיות פסנתרנית נגדע, והיא החליטה שבתה תגשים את חלומה ותנגן בפסנתר. כשנעמי הייתה מנגנת, אסור היה להפריע לה, אמרו שצריך לשמור על השקט, אז קראנו לזה בהומור 'חדר שקט'".
דליה אביגדורי, ששייכת למה שמכונה בכנרת "כיתת העשור" ‑ ילידי 8491 שחגגו עשור עם המדינה ‑ נזכרת בשירים שיצרו יחד עם המורה לריתמיקה נעמי באותו "חדר שקט". "ישבנו על כיסאות קטנים, ונעמי ביקשה שנספר לה לאן טיילנו ומה אנחנו זוכרים מהפעילות. אחד סיפר שעלינו להר, אחר סיפר שפגשנו צב, ולאט-לאט, מתוך החוויות שלנו, היא כתבה את השיר 'הטיול הקטן': 'לטיול יצאנו / כלנית מצאנו' וכו'. סיפרנו לה גם על תרנגולת שראינו איך היא דוגרת על הביצים בלול, ומהסיפור הזה נולד השיר 'דוגרת'. והיה גם שיר על פרח הטוריים שנולד יחד איתנו. חלק מהשירים האלה נכנסו לתקליט הראשון שלה, 'שירים מכנרת'".
אבא זוכר שהשיר "הטיול הקטן" נכתב בהשראת המטפלת של נעמי – סבתא שלי, יהודית זיכרמן, שנהגה לקחת את הילדים לטיולים אל ההר של כנרת. "זה היה טיול הילדות שהם עשו בתקופה שנעמי הייתה ילדה קטנה, והמטפלת שלה הייתה אמא שלי", מספר אבי. "השיר הוא לא בדיוק אמת היסטורית. לא היה טיול כזה שהתחיל בגבעת הדשא במערב, ואז 'אל ההר עלינו / את הים ראינו / ומשם ירדנו בדהרה': כמעט כל שורה שם לקוחה מטיול אחר, אבל היא חיברה את כל הטיולים לשיר אחד. כשאמא שלי, סבתא שלך, נפטרה, נעמי שלחה לנו מכתב ובו סיפרה על המטפלת היקרה יהודית שהייתה חלק מילדותה'".
אבא גם זוכר בגאווה שנעמי ובעלה דאז גדעון שמר העניקו לו תפקיד ראשי במחזמר שהועלה בבית הספר עם סיום שנת הלימודים ‑ על אף שכישוריו המוזיקליים היו רעועים. "זה היה סיפור על עץ אלון שגרות בו הרבה חיות, ובראשן סנאי, שאותו אני שיחקתי", הוא נזכר. "יום אחד מגיח בונה מתוך הנהר ומכרסם את השורשים של העץ כדי לבנות את הבית שלו. הסנאי מכנס אסיפה כללית ומגייס את כולם למלחמה נגד הבונה. ואז, בסוף ההצגה אני נעמד על ראש העץ שאותו בנו לנו מדיקטים, ושר שיר שנעמי כתבה: 'יחד נגד הפולש / נילחם בדם ואש / כי זה ביתנו לעולם / שוכני האלון, כולם – אש'.
"אמרתי לנעמי, 'אני לא יודע לשיר'. גירשו אותי מהמקהלה של בית הספר. אבל היא התעקשה, 'אצלי אתה תשיר. אני אלמד אותך, ואתה לא תזייף ולא כלום'. התווכחתי איתה – ובסוף שרתי".
ההצגות שיצרה שמר עם ילדי כנרת הולידו כמה שירים שבהמשך נכנסו לפנתיאון. "המחזה 'כיצד שוברים חמסין' הועלה במסיבת הסיום שלנו, של הכיתה שהייתה מחזור א' בבית ספר כנרת", מספרת דליה אביגדורי. "את המחזה כתב שאול ביבר, השירים נכתבו והולחנו על ידי נעמי, ואת העיבודים המוזיקליים עשה יקותיאל שור, המורה למוזיקה. תלמה, אחותי, העמידה את ההצגה. זה היה סיפור על קבוצת ילדים שמעלים כל מיני רעיונות ובסוף מחליטים לבנות מכונה שתשבור את החמסין. ההצגה מסתיימת בשיר 'כיצד שוברים חמסין', שאומר, 'אם יש לכם גבעת עפר / עם שמש וקוצים / אז אל תמציאו שום דבר / כנגד החמסין / פשוט מאוד ‑ הקימו כפר / ותוך יובל אחד קצר / תראו איך החמסין מעצמו / נשבר'. גם השיר 'חורשת האקליפטוס' נכתב במקור להצגה שלנו".
בתי ואני מבקרות בחורשה הזו עד היום ומגיעות אליה בטיולנו מההר במורד הגבעה. אותה הדומייה, אותה התפאורה. בקיבוץ ניטש כבר שנים ויכוח סביב השאלה מי הילדה שזכתה לשיר את השיר הזה ראשונה, אבל על הסיפור שמאחורי השיר יש תמימות דעים. "כל הילדות שלי זו חורשת האקליפטוס", מספר לי אבא. "השיר הוא שחזור מדויק של המסלול שאני וכל ילדי כנרת היינו עושים ברגל, כל בוקר, מכנרת עד בית החינוך בדגניה שבו למדנו. היינו עוברים את כל הדרך, כולל הסכר, ולכן מוזכרים בשיר הגשר והסירה. הסירה הייתה של שומר הסכר, יצחקי".
וכשאחותי יפעה הגיעה לפרקה, היה צריך לארגן חתונה בקיבוץ. החתונה נקבעה בבריכה הסמוכה לבית שפרירי, ואני החלטתי שאני מחזירה עטרה כנרתית ליושנה ונותנת לה במתנה שיר פחות ידוע של נעמי שמר - "שיר הרכילות". השיר נכתב כמתנה לחתונתה של חברת כנרת עדנה פרידלר.
"באותה תקופה הגעתי לעין גדי, שהיה אז קיבוץ צעיר, וכנרת הייתה קיבוץ חונך שלו", מספרת פרידלר. "נעמי באה לעין גדי כדי לארגן את חג העלייה לקרקע. בבוקר הטקס טיפסנו יחד למערת שולמית הסמוכה, והיא אמרה לי, 'עדנה, את הראשונה פה שאני מגלה לה שאני מתחתנת עם גדעון שמר'. אמרתי, 'אם ככה, אז אני גם אגלה לך ראשונה שאני מתחתנת עם איתן'. והיא ישר אמרה, 'אז אני כותבת לך שיר'".
בחתונתם של עדנה ואיתן פרידלר דימו צעירי כנרת חבורה שיושבת במטבח של חדר האוכל עם הסינרים, הסירים והמחבתות ומרכלת, כמנהג הימים הטובים ועד היום, על הזוג שעומד להתחתן. לקראת החתונה של אחותי חילקתי את השיר לבתים, וכל קבוצה של חברות התבקשה לצלם את עצמה יושבת עם סירים ומחבתות ושרה את "שיר הרכילות". נעמי הייתה איתנו גם שם.
כשנעמי שמר נפטרה, הייתי אחרי צבא ושבתי למשק לעבוד בחנות התמרים. באותו יום, באופן חריג, סגרנו את החנות כבר בצהריים, תלינו מודעת אבל על הדלת והלכנו כאיש אחד לחדר האוכל. שם, על הדשא, מתחת לפיקוס הגדול, בין שבילי ילדות, כמו שנעמי ביקשה, הונח ארונה. אחר כך לקח אותו הטרנזיט של ההלוויות במורד הגבעה, ליד חורשת האקליפטוס, לא הרחק מהכֶּרָכּ בואך "דקל שפל צמרת" אל בית העלמין היפה בעולם. ברקע התנגן השיר "נועה", שנעמי כתבה על שבילי חייה שלה, והיא, שהרחיקה נדוד, שבה הביתה, אל אדמת כנרת.
"מדאיג אותי העתיד של העבר", משתפת אותי איריס מורן, ראש צוות שימור מורשת בכנרת. "נעמי נותנת ביטוי בשיריה לנופים, לאירועי התקופה ולאנשים שהקימו את כנרת, ובתור שכזו צריך להיות לה מקום של כבוד כאן, על הגבעה, במקום שבו אפשר להלך בין שיריה". מורן, ואיתה אריאל הורוביץ, בנה של נעמי, והמועצה לשימור אתרים פועלים כיום להקמת מוזיאון על שם נעמי שמר בבית הדרומי שבראש גבעה, שבו היא נולדה וגדלה. "התוכנית כבר הוצגה למשרד המורשת וקיבלה הכרה למימון", אומרת מורן, "אבל הדרך ארוכה, ועלינו לגייס משאבים נוספים לשיקום ולשימור. 'עוד יש מפרש לבן באופק' ‑ אנחנו מאמינים שתמיד".
