בקבוצת כנרת התפתחה אגדה שלפיה שם המשפחה של נעמי שמר הוא ראשי תיבות של המילים "של מאיר ורבקה" – אביה ואמה. למעשה, הנסיבות היו יותר פרוזאיות: ב-1954 נישאה נעמי ספיר לשחקן גדעון שמר, אבי בתה הבכורה ללי, האיש שבמהלך חייה איתו היא התחילה לכתוב ולהלחין שירים ונעשתה יוצרת מצליחה.
גדעון שמר הופיע בהצגות ובסרטים רבים, ודורות שלמים של ישראלים זוכרים אותו משחק את אביה של אנה פרנק בהצגה "יומנה של אנה פרנק" ששודרה בטלוויזיה מדי שנה ביום השואה. הוא האיש שהעניק לנעמי שמר את שם המשפחה שאותו נשאה עד יום מותה. אלא שהנישואים הללו היו הרבה יותר קצרים מהקריירה שלה וכנראה גם פחות מוצלחים ממנה. בני הזוג נפרדו ב-1962, התגרשו רשמית ב-1968, ואז הכירה שמר את בעלה השני. שמו, מרדכי הורוביץ, לא נחרת בזיכרון הקולקטיבי, אבל הוא הכניס לחייה של שמר סדר ויציבות, ורבים סבורים שבגללו היא שינתה את השקפותיה הפוליטיות ועברה משמאל לימין.
2 צפייה בגלריה
(מרדכי הורוביץ בביתו, 2005. "לפעמים היו צעקות שהשכנים היו בטוחים שלמחרת אנחנו ברבנות" | צילום: אביגיל עוזי)
"הרבה אנשים מחלקים את החיים של אמא לתקופה של לפני 'ירושלים של זהב' ואחרי 'ירושלים של זהב'", אומרת ללי, בתם של נעמי וגדעון שמר. "למעשה, החלוקה הנכונה יותר היא לפני ההיכרות עם מרדכי ואחריה. אני הייתי עם אמא בניו-יורק ובפריז ועברנו מבית לבית ומדירה לדירה. הכל אלתורים וסידורים. מאז שמרדכי נכנס לחיים שלנו, החיים נעשו הרבה יותר מסודרים, ואחי אריאל, בניגוד אליי, גדל בבית אחד 20 שנה".
"אני המטפס – הוא העץ"
הם הכירו ב-1968, שנה אחרי מלחמת ששת הימים. שמר הייתה בשיאה, משוררת ומלחינה מפורסמת מאוד, אבל היא רצתה גם אהבה חדשה וילד נוסף. "לאמא היו כל מיני קשרים, אבל אף אחד מהם לא הבשיל לקשר רציני", אומרת בתה. "היא לא רוותה נחת בתחום הזה. אני זוכרת אותה מחכה שהטלפון יצלצל, וכשהוא לא צילצל, או כשהיא ציפתה למישהו שלא הגיע, זה העציב אותה".
חברים משותפים אמרו לה, "יש עורך דין אחד שקוראים לו מרדכי הורוביץ, בן 40 פלוס, רווק". "די מהר היה ברור שזה רציני", אומרת ללי שמר. "אמא אמרה פעם שהוא הזכיר לה את אבא שלה, מאיר, בחיצוניות שלו, במצח שלו. אחרי הפגישה הראשונה הייתה תחושה שהאופק מאיר פנים ושמתחילים חיים חדשים".
"נפגשנו בבית קפה על רחוב פרישמן בתל-אביב", סיפר הורוביץ בריאיון לרבקה פרייליך ב"ידיעות אחרונות" שנה אחרי מותה של שמר. "החיבור היה מיידי, אבל רק אחרי שנים פתחנו את הנושא ושאלנו אחד את השני על הרושם הראשוני שקיבלנו. היא אמרה לי שהדבר הראשון שעבר לה בראש היה, 'עם זה אני מתחתנת ונשארת נשואה'. אני חשבתי לעצמי, 'עם זו אני אעשה ילדים נהדרים'. וזה התגשם. התחתנו בתוך שנה".
באחת הפגישות הראשונות סיפר לה הורוביץ שהוא כותב ספר, וקרא באוזניה את הפרק הראשון. כשסיים את הקריאה, הסתכל עליה וראה, לתדהמתו, שהיא נרדמה. "הוא אהב את זה", אומרת ללי שמר, "כי היא לא שיקרה לו".
"נעמי התלהבה מהיכולת האינטלקטואלית שלו, מהאהבה הגדולה שלו אליה ומהעובדה שהיא הצליחה ללדת ילד איתו, את אריאל", אומרת רבקה מיכאלי. "היה מאוד נעים להיות בחברתם. הם נתנו המון חופש אחד לשני. הוא אהב אותה מאוד, ללא שום ביקורת. הוא מאוד אהב גם את ללי, מה שרק הוסיף לאהבה שלהם".
בביוגרפיה של שמר, "על הדבש ועל העוקץ" מאת מוטי זעירא, מופיע טקסט שהיא כתבה פעם על בעלה:
"אני נשואה לו כבר 16 שנה, וכל כך התרגלנו איש לרעותו, שהשנה שכחנו שנינו את יום נישואינו ונזכרנו בו רק למחרת. אני מתארת לעצמי שזה לא תענוג גדול להיות בעלי, אבל נישואים הם בכלל הרע במיעוטו, ואנחנו הרי לא מפונקים. להיות אשתו של מרדכי הורוביץ זאת חוויה מורכבת, שיש בה מעלות נדירות וחסרונות קשים מנשוא. המעלות של מרדכי הן: חוכמתו, החוש הפדגוגי הטבעי שלו, יחסו האבהי לבני אדם (זה כולל אותי), הנועם, הטאקט שלו והליכותיו עם הבריות, שהן ללא דופי – דבר מאוד נדיר במקומותינו. החסרונות שלו הם שהוא לא נותן גרוש בשביל איך שהוא נראה (את זה אפשר לומר גם עליי, בעצם), ושהוא מאחר לכל מקום בשעות, ימים ושנים (אפילו להתחתן הוא איחר מאוד: כשגיליתי אותו, הוא היה בן 42, ובלי הרשעות קודמות!).
"חוץ מזה, אנחנו מאוד לא מתאימים במזגינו: הוא מתון ומיושב ואני פחז כמים, הוא אמיץ וסבלן ואני פחדנית וקפריזית, אני אוהבת מסעות והוא אוהב להישאר בבית. מרדכי הוא יועץ הסתרים שלי, כדור ההרגעה שלי ומחנך ילדיי, אני המטפס והוא העץ".
על החיים הבלתי צפויים עם שמר סיפר הורוביץ: "שתיים לפנות בוקר, ואני ישן שנת ישרים. פתאום מישהו מטלטל אותי בכתף ומעז להעיר אותי. אני מתעורר בקושי, מסתכל סביבי. על יד המיטה עומדת רעייתי ואומרת לי, 'קח אותי למסעדה'. קפצתי את אגרופי בכעס מתחת לשמיכה, אבל חשבתי לעצמי, יותר מ-20 שנה אנחנו יחד, וזה אף פעם לא קרה, כך שאו שמדובר במקרה אחד בודד שיש לו סיבה טובה, או שאנחנו משיקים בחגיגיות מנהג חדש. סיכמתי עם עצמי שאם היא תעשה את זה שוב, יהיה לי זמן לכעוס, אבל עכשיו אני אתלבש יפה ואקח את אשתי למסעדה.
"נסענו, אכלנו טוב, ובדרך חזרה היא הייתה שקטה מאוד. לא דיברה. לא רציתי להפריע לה בריכוז ושתקתי ביחד איתה. כשחזרנו הביתה, התחילה שעת הזמזומים. לא הצלחתי להירדם. שלוש פעמים קמתי לשתות מים במטבח – והיא עדיין מזמזמת. ואז, בשש בבוקר היא נופלת לתוך המיטה ומספרת לי על השיר שהייתה חייבת לסיים ולהגיש באותו יום, אך לא הצליחה. במקרים כאלה היא הייתה חושבת, 'מה חסר לי עכשיו?' באותו לילה הייתה חסרה לה ארוחה. שמחתי שיכולתי להיות שם בשבילה. כך נולד השיר 'תלבשי לבן'".
גם הורוביץ כתב שירים, שונים מאלה של אשתו. ב-1981 פירסם את "שירים למרים האחרת" – קובץ של שירי אהבה ארוטיים. באחד מהם, "כוח חדש", כתב: "אני עומד לארגן/ את כל משגלייך/ ולרשום אותם כאגודה/ עותומנית שאין מטרתה רווחים/ אלא אך ורק העלאת זיכרונות/ והחלפת רשמים/ מלילות החשק/ במיטתך".
שמר, בתגובה, אמרה בראיון ל"לאשה" ש"את ספר השירים של מרדכי לא הייתי יכולה לתת לאמא שלי". שש שנים אחרי הוצאתו לאור אמרה: "יש דברים שזיעזעו אותי, אבל 'החירות מתחילה בבית'. תפקידי בספר היה לנקד. היו שורות בספר שסירבתי לנקד, שאמרתי, יש גבול".
"קשר כזה הוא חד-פעמי"
לא תמיד היה שקט בבית שמר-הורוביץ ברמת אביב. "אין דבר כזה שזוג יחיה 35 שנה בלי שיריבו אף פעם", אמר הורוביץ. "אני יליד גרמניה, עם חינוך גרמני טוב שכלל את כל הגינונים הנלווים, ונעמי הייתה צברית, אז לפעמים הגינונים שלי היו עולים לה על העצבים. לפעמים היא הייתה עושה משהו שלא תאם את החינוך שקיבלתי בבית, והיינו רבים. לפעמים היו צעקות שהשכנים היו בטוחים שלמחרת אנחנו ברבנות. אבל זה תמיד נגמר בצחוק של נעמי ואחריו שלי. בסוף המריבות הייתי חושב שכל המריבה עצמה הייתה צחוק אחד גדול. החיים איתה היו כיף גדול, הרבה יותר כיף מקשיים".
כשנשאל אם לא שררה ביניהם קנאת סופרים, ענה: "קנאה היא תכונה של משרתות. לא היה לנו קשה יחד. תמיד רציתי שהיא תצליח כמה שיותר, והיא תמיד שמחה בשמחתי. המחשבה הראשונה שלי אחרי שנעמי נפטרה הייתה, 'מרדכי, תמצא לעצמך מקום בבית משוגעים, כי תשתגע בלעדיה'".
"נעמי הייתה מאושרת כשהכירה אותו", אומרת חברתה דליה גוטמן. "הוא היה איש מאוד כריזמטי שמאוד השפיע עליה. היא הייתה אישה קשה מאוד, עצמאית, מגובשת, והיה נורא קשה לחדור לזה. פתאום בא מרדכי, שלא נרתע מכלום: שום דבר לא הפחיד אותו, לא העצמאות שלה ולא פירותיה. איש מאוד ממוסד, לא צעיר מבולבל ונבוך. היא הייתה סוערת ומרדנית, ופתאום בא בן אדם שמכניס סדר לכל המהומה הזאת, שמאפשר לה ליצור יותר, לכתוב בנחת, בלי דאגה. הוא איפשר לה לכתוב את מה שהיא רוצה, והיא באמת כתבה המון בתקופה הזאת; כתבה שירים נהדרים. מצד שני, היא התחילה להביע דעות ימניות, וחלק מהקהל שלה חשב שהיא מפנה לו עורף. היא גם חטפה על זה בעיתונות, וזה היה קשה מנשוא".
צדי צרפתי: "נעמי העריצה את מרדכי. כל משפט שני שלה היה 'מרדכי אמר'. הוא היה איש נורא נחמד. כל הזמן חייך. אין ספק שהייתה לו השפעה גדולה על הדעות הפוליטיות שלה. הוא בא מבית רביזיוניסטי, והיא חיבקה אותו ואת הדעות שלו".
רבקה מיכאלי: "נעמי הפכה יותר ויותר ימנית בהשראת מרדכי. הוא היה איש משכיל מאוד, מעניין מאוד, חכם ונחמד. באותם ימים, בניגוד להיום, אפשר היה לדבר על פוליטיקה גם עם אנשי ימין וגם עם אנשי שמאל. כל צד ידע שלצד השני יש מחלה, ובמחלות לא מתערבים".
גם ללי שמר אהבה מאוד את הורוביץ. "קראתי לו 'ההורה השלישי שלי'", היא אומרת. "בהתחלה אמא קצת חששה שלא נסתדר וניסתה לתווך בינינו. כשמרדכי התחיל לקחת אותי טרמפים לבית הספר, היא הפסיקה להפריע, ונולד קשר ששרד עד היום האחרון".
מיכאלי: "בהלוויה של נעמי עמדתי לידו, והוא אמר לי, 'איך אפשר לקבור את כל השכל הזה?' היה לו מאוד קשה, כמעט בלתי אפשרי, לחיות בלעדיה".
ללי שמר: "בהתחלה הוא לא עיכל את חומרת המחלה של אמא, וכל הזמן קיווה שהיא תצא מזה. הסוף היה מכה קשה עבורו. הוא אמר שקשר כזה הוא חד-פעמי, ולעולם לא יהיה לאמא תחליף. מאז הוא הלך והידרדר. הוא נפטר חמש שנים אחריה, בגיל 83. בשנים האחרונות הוא נעשה דמנטי, והיה מאוד עצוב לראות אותו כך".
