אחד ממקבלי ההחלטות המרכזיים בישראל נשאל על המלחמה בצפון. הוא השווה את המצב שם לשעון שהתקלקל. "אנחנו מזיזים את המחוג של הדקות", אמר. "את המחוג של השעות אנחנו לא מצליחים להזיז". דימוי מעניין: הוא תקף גם לגבי המצב ברצועה שמונה חודשים לאחר תחילת המלחמה. צה"ל לומד ומשתפר; גם חיזבאללה לומד ומשתפר; גם חמאס. את המציאות הכאוטית, הבלתי נסבלת, הבלתי נגמרת, זה לא משנה.
הלוחמים בצפון הם כמו קפיץ שנדרך. סבלנותם הולכת ופוקעת: או שיכניסו אותם ללבנון או שישלחו אותם הביתה – רק לא מגננה אינסופית בצו 8. ב-1967 נמשכה ההמתנה שלושה שבועות. אז זה נראה כמו נצח. מה חושבים החיילים עכשיו, לאחר שמונה חודשים של התכתשות עקרה עם נסראללה; מה חושבים המפונים.
עד לשבוע האחרון דאג נתניהו להוריד מסדר היום כל הצעה לשינוי כללי המשחק מול לבנון. המשתתפים בדיונים התקשו להבין מה מדאיג אותו יותר – החורבן שיביאו הטילים מלבנון על מרכז הארץ, התגובה האיראנית, התגובה האמריקאית או הסטת הכוחות מעזה. הוא לא כבש עדיין את רפיח, אבל רפיח כבשה אותו. לכן אין הסדרה עם נסראללה ואין הכרעה עם נסראללה.
השבוע, לאחר שתמונות השריפות מהגליל המחישו לישראלים כולם את חוסר האונים, השתנתה הרטוריקה. בינתיים, רק הרטוריקה. נתניהו נחת בקריית-שמונה, הצטלם וטס חזרה. מאוכלוסייה של 23 אלף תושבים נותרו בעיר 2,500. נתניהו הסתפק בעסקן ליכוד מקומי. מכל השאר התעלם.
יאיר גולן, היו"ר הנבחר של מפלגת העבודה, ביקר ביום שלישי במשגב עם ובכפר גלעדי. בתום הביקור אמר לי שבשבוע הראשון למלחמה הוא היה משתלט על קו הרכס, קו ההגנה הראשון של חיזבאללה. הוא נקב בשמות כל הוואדיות וכל הכפרים שהיה כובש: הם חקוקים במוחו מאז שהיה אלוף הפיקוד. כששאלתי גורמים בצבא, הם אמרו שחיזבאללה של היום איננו הארגון שגולן הכיר. נדרשות עכשיו אוגדות כדי לכבוש את קו הרכס.
חטיבה 769 באוגדה 91 מופקדת על אצבע הגליל. מאז תחילת המלחמה הרגו לוחמי החטיבה 40 אנשי חיזבאללה. מבחינה צבאית זה הישג, אבל הוא לא גרם לנסראללה למצמץ. במובן מסוים צה"ל הוא מחלקת משאבי אנוש של חיזבאללה: כל חיסול שמצליח מאפשר קידום של מחבל אחר, טרי יותר. ראש מועצת מטולה דוד אזולאי חוזר ושואל מדוע לא מפוצצים את הבתים באל-ח'יאם שמהם נורים טילי נ"ט על מטולה, מדוע לא הורסים תשתיות. כלכלת חימושים, משיבים בצבא. רפיח באה קודם. חוץ מזה, הדרג המדיני החליט לא להרוס בלבנון תשתיות אזרחיות.
התשובה הניצחת היא שפתרון יהיה רק כאשר צה"ל יחצה את הגבול לתוך לבנון. התמרון יפתור בעיה אחת אבל יוליד סדרה של בעיות אחרות, לא פחות קשות. תהרסו את מדינת לבנון, מציע אלוף בדימוס גיורא איילנד; תרעיבו את תושבי עזה. הרעיונות הסופניים האלה מעלים געגועים למדינה שחיפשה פתרונות כירורגיים, יצירתיים, ונזהרה מניצחונות מוחלטים כמו מאש.
כוחו נחלש
פעמיים הודיע הרמטכ"ל, הרצי הלוי, שהוא לוקח על עצמו את האחריות למחדלים שהובילו לאסון 7 באוקטובר. השבוע הוא חזר על האמירה בפעם השלישית. הוא דיבר בכנות – בכך אין לאיש ספק. אבל לקיחת אחריות לא יכולה להישאר באוויר. סופה שהיא מתחברת לקרקע, להסקת מסקנות.
יש מחיר להחלפת רמטכ"ל בעיצומה של מלחמה. כאשר למי שיחליטו על זהות הרמטכ"ל החדש יש טונה חמאה על הראש וטונה אינטרסים אישיים, המחיר כפול ומכופל.
מצד שני, הבעיה בהמשך המצב הקיים הולכת ומחריפה. בצבא כמו בצבא: כשהמטה הכללי תקוע, תקועים גם הדרגים מתחתיו. הרמטכ"ל גיבש מדיניות שאומרת, קצין שמתפקד היטב לא יודח ולא יוחלף. אם כשל ב-7 באוקטובר, יוסקו לגביו מסקנות לאחר התחקירים. הרמטכ"ל הוא איש ישר. הוא לא יכול לדון בגורלו של קצין כזה כשהחלק שלו עצמו במחדל עומד לדיון.
המחיר הוא גם בתסיסה בתוך שורת הפיקוד, בהדלפות של דיונים סגורים ובהשתלחות הפרועה ברמטכ"ל בישיבות הקבינט ובמכונת הרעל ברשת. לרמטכ"ל יש עדיין השפעה משמעותית על ההחלטות, בעיקר בשיחות בארבע עיניים עם נתניהו, אבל כוחו נחלש.
ביולי יוגשו לעיון הרמטכ"ל התחקירים הפנימיים שמתבצעים בצבא. הוא יצטרך להכריע בגורל הקריירה של כמה מעמיתיו. זה יהיה הזמן הנכון להכריע בגורלו שלו.
ארץ האנשים העצובים
ביום שלישי נסעתי לניר עוז, להלוויה של דולב יהוד. הוא נרצח ב-7 באוקטובר, כשיצא מהממ"ד עם תיק החובשים שלו, לטפל בפצועים. להלוויה הגיעו כ-1,000 איש, בחום כבד. כפי שהזכיר אתמול בעיתון עמיתי אביב הברון, שום נציג רשמי לא הגיע. שגריר גרמניה שטפן זייברט הגיע וספד לדולב בעברית.
משם נסעתי לקיבוץ בארי. גם שם הייתה ביום שלישי הלוויה – ההלוויה של חיים זוהר, שנקבר זמנית ברביבים והובא לקבורה בקיבוץ. עשרות מחברי בארי שנרצחו ב-7 באוקטובר נקברו במקומות זמניים. האם להעביר אותם יחד לבארי? לקבור בטקס אחד? ביותר? מה אומרות המשפחות?
דילמה.
עוטף עזה הוא ארץ האנשים העצובים. לא בוכים; לא זועקים; פגשתי את חבר המשק דני פוקס, שיצא לי לחלץ אותו עם שני בניו מהקיבוץ ב-8 באוקטובר. עיניו אמרו הכל.
למחרת, יום רביעי, חל יום ירושלים. נתניהו החרים את הטקס הממלכתי בגבעת התחמושת משום ששי חרמש, אב שכול מקיבוץ כפר עזה וצנחן שלחם בקרב על ירושלים, הוזמן לקרוא בו "יזכור". בשבוע שעבר כתבתי כאן על הווטו שהטיל משרד ראש הממשלה על השתתפותו של חרמש בעקבות מאמר ביקורתי שכתב על נתניהו. במהלך יום שישי המשרד הכחיש, שיקר, ולאחר שחשפנו את השקר, חזר בו. שלשום התרחש מחזה דומה בקריית-שמונה: נתניהו החרים את ראש העיר, הכחיש, שיקר וחזר בו. אתמול נשלח מנכ"ל משרדו לעיר, כאליבי.
זאת לא גחמה: זאת מדיניות. נתניהו בונה קו הפרדה: מי שאיתי איתי; מי שלא איתי לא קיים.
אין ממשלה, אין משילות
המועצה האזורית המאוכלסת ביותר בצפון היא מטה אשר: 35 אלף תושבים, רובם בקיבוצים. ראש המועצה האזורית משה דוידוביץ סיפר לי השבוע שב-7 באוקטובר היו בכיתת הכוננות בכל יישוב ארבעה כלי נשק. מחסני הנשק היו ריקים. "אם חיזבאללה יעשה את מה שעשה חמאס בעוטף, הלך עלינו", אמר, והוציא המלצת פינוי לשמונה יישובי גדר. מאז האוכלוסייה שלו מפוזרת בכל הארץ.
הצבא לא כופה על התושבים להתפנות: מי שרוצה להישאר, נשאר. אבל בכניסה ליישובים הקים הצבא נפ"קים – נקודות פיקוח קדמיות. כאשר יש התרעות, הצבא חוסם את הכניסה ואת היציאה. מי שנשאר ביישוב, חי בתחושת מצור.
אחד מיישובי הגדר הוא ערב אל-עראמשה – יישוב בדואי יפה נוף, 1,900 תושבים שרבים מהם שירתו ומשרתים בצה"ל. ב-17 באפריל הצליח חיזבאללה להשחיל דרך גג הזכוכית של המתנ"ס המקומי שני כטב"מים מתאבדים. חייל אחד נהרג ו-12 נפצעו. נפצעו גם שלושה מתושבי הכפר שהגיעו כדי לסייע לחיילים ונפגעו מהכטב"ם השני.
תושבי הכפר פונו לבתי מלון במזרח ירושלים. מה טבעי מזה, חשב הפקיד ששלח אותם. לא טבעי בכלל, חשבו ערבים במזרח ירושלים. נרשמו עימותים אלימים. המדינה העבירה אותם למלון גולדן קראון, על גבול נצרת ונוף-הגליל. בסוף רובם חזרו הביתה.
אתה מרבה לתקוף את הממשלה, אמרתי לדוידוביץ. "מעבר לכל הפשלות", השיב, "אני כועס על כך שבמקום שרצועת הביטחון תהיה אצלם, כפי שאומרת החלטה 1701 של מועצת הביטחון, רצועת הביטחון היא אצלנו. האבוקדו נרקב על העצים; הבננות לא נקטפות, אין תיירות ואין תעסוקה.
"קח למשל את עדשות חניתה – מפעל שפועל בקיבוץ חניתה עשרות שנים. הבניין ממוקם על הרכס. הוא חשוף לירי. המנכ"ל סגר ופתח ושוב סגר. בסוף פתח את המפעל מחדש באזור התעשייה בר-לב, ליד כרמיאל.
"היום שאחרי, זה מה שמטריד אותי. כל יום אנחנו מאבדים תושבים. כמה יעזבו, וכמה מאלה שיחזרו יחיו בפחד? הגליל מתפרק. בתל-אביב מדינה תוססת; בגליל מדינה גוססת".
מה אתה חושב על התנהלות הממשלה, שאלתי.
"אין ממשלה ואין משילות", אמר. "כל ההחלטות מתקבלות תחת לחץ. בהתחלה היה מאבק בין סמוטריץ' לדרעי. סמוטריץ' אמר שדרעי מקבל מאחורי הקלעים את הטיפול בצפון, והוא לא ייתן לו. הכינו תוכנית לצפון – היא לא הלכה לשום מקום. ואז נכנס לתמונה יוסי שלי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה. המשרד שלו הכין תוכנית בלי לדבר איתנו. ביקשנו לראות את התוכנית. תבואו לישיבה, אמרו, נראה לכם טיוטה. כל פרשת התוכנית הייתה פרי באושים.
"הודעתי שאנחנו, ראשי המועצות, לא נשתף פעולה. ואז נתניהו זימן אותנו מהיום להיום. אמר, שבו עם אגף התקציבים כל הלילה. ישבנו. אני אומר לך, ככה לא בונים תוכנית.
"ואז השרים אמרו, מה זה פה, מסכמים תוכנית בלעדינו. לא יקום ולא יהיה. מזכיר הממשלה פוקס אמר להם, זה בסדר, זה רק שלב א'.
"התוכנית כפי שאושרה היא כמו סוס זקן – אין לה שיניים. אבל נאלצנו לקבל אותה כי הצרכים גדולים ושנת החינוך הבאה מתקרבת".
מה הבעיה בחינוך, שאלתי. לכאורה, אתם, ראשי הרשויות, במצב מצוין: התושבים לא מצפים לקבל שירותים – חלק גדול מהם מקבלים שירותים מרשויות אחרות – והמדינה נותנת לכם כסף.
"הכסף איננו הבעיה", אמר. "יש לי ארבעה בתי ספר שמשרתים את ילדי המפונים. אחד בבית יגאל אלון בגינוסר; שני במכבסה בקיבוץ עין המפרץ; שלישי בבית לוחמי הגטאות; ורביעי בקריית-מוצקין. אני מסיע כל בוקר 1,000 ילדים מכל רחבי הצפון לקריית-מוצקין. זה סיפור מאוד מורכב. בסוף נקים בתי ספר זמניים בקראווילות".
אילו אתה היית ראש הממשלה, שאלתי, איך היית פועל צבאית?
"הייתי נכנס ל-72 שעות, מנקה את השטח וחוזר", אמר.
חמישה כוכבים
שמעון שושן, חבר מהצבא, נולד במרוקו. בן תשע וחצי הגיע לארץ. מהאונייה לקחו את המשפחה ישר למצליח, מושב עולים ליד רמלה; בצבא שירת בנח"ל; ב-1974 בחר להתיישב בזרעית, מושב צעיר על גדר הגבול עם לבנון. 50 שנה הוא חי בזרעית עם רעייתו, מגדל משפחה לתפארת, מתפרנס מלול תרנגולות, ממטע תפוחים ובשנים האחרונות גם מצימרים לתיירים. בין עיסוק לעיסוק עשה תואר שני באוניברסיטת חיפה.
ב-8 באוקטובר נקראו התושבים ביישובי הגדר להתפנות. הוא סיפר לי על הנדודים שלו מאז.
"תחנה ראשונה אצל הבן ברחובות, לשבועיים; תחנה שנייה אצל הבן השני בבת חפר; שכרנו שם יחידת הורים קטנה לחודשיים; תחנה שלישית מלון בנתניה, לעוד חודשיים; מנתניה לאילת: הבת פונתה לשם, עם הנכדה. לא ראינו אותן מאז תחילת המלחמה.
"בכל התחנות יצאתי אחת ליומיים, בארבע בבוקר, עם אחד הבנים לזרעית, לעבוד בלול. גם מאילת יצאתי: הטיסות למפונים היו בחינם. מנתב"ג נסעתי לזרעית, לעבוד במשק, וחזרה לאילת. לפני המלחמה היו לנו 3,650 תרנגולות מטילות; היום יש 3,200. בסוף ינואר חזרנו לזרעית כי הכבל שמחבר את המשק לרשת החשמל התרסק בהפגזות. חברת החשמל לא קיבלה אישור לבוא לתקן, ואת הלול היה צריך להציל. שבועיים חיינו בלי חשמל, בקור של שיא החורף.
"היום אנחנו מתגוררים בנהריה. את הלול הפקדנו בידי בחור ממושב סמוך. את הצימרים פתחנו לחיילים, שיתקלחו וילכו לשירותים. לישון אסור להם שם, בגלל הרקטות. פעם בשבוע אנחנו נוסעים למושב, מבקרים בבית וחוזרים.
"למירי רגב אני אומר, אני לא מאחל לך להתנסות ב'דברים המדהימים' שעוברים עלינו ועל אחרים, מפונים כמונו".
שמעון שושן וישראל שלו; מירי רגב וישראל שלה. היא והעמיתים שלה נותנים טעם חדש למונח "פריבילגיה".
הוא לא ממורמר – להפך. מכיוון שהוא איש חיובי עד מאוד, חיבר תוכנית משלו ליום שאחרי. "המדינה תפדה את המשקים מידי החקלאים המבוגרים, בני ה-70 ומעלה, ותיישב במקומם צעירים", הוא מציע. "זה ייתן מענה גם לביטחון וגם לצעירים. יוקמו מחדש גרעיני נח"ל; שלושה-ארבעה יישובים יימסרו לחרדים. הם יעבדו בחקלאות וילמדו בכולל. אשתי (בת 78) ואני (81) מוכנים להנחות, לתמוך וללמד את המתיישבים החדשים".
רגב אחר רגב
אנשים צופים במירי רגב בערוצי הטלוויזיה ורואים פוליטיקאית קולנית, שמילים כמו "שקרן", "נוכל", "רמאי", "סרטן", יוצאות מפיה בקלות. יש מי שרואה בה בריון פופוליסטי; יש מי שרואה בה אחת מהחבר'ה, מועמדת טבעית לחיבוק. גרסת מירי רגב שלי שונה: אני רואה אישה חסרת ביטחון, מבוהלת, שכל חייה ריצתה אחרים. כשהייתה דוברת צה"ל אלה היו האלופים והעיתונאים; היום זה הזוג נתניהו. כמו הרבה קצינים בצבא היא פנתה לקריירה פוליטית בלי משנה סדורה, כהמשך טבעי לקריירה הצבאית. מה יעשה קצין משוחרר שאין לו כישורים ניהוליים או עסקיים אבל יש לו כישורים חברתיים מוכחים? ילך לפוליטיקה.
הכתבה של רביב דרוקר בערוץ 13 הייתה מסמך יוצא דופן. יותר משחשפה חשדות לשחיתות – רק אנשים תמימים מאוד מאמינים שייצא משהו מחקירת המשטרה – היא חשפה את הריקנות התהומית שלה ושל סביבתה. לא ימין, לא שמאל, רק מירי וצרכיה. אנשים שלא יודעים ולא רוצים לעבוד. הם מרבים להשתמש בווטסאפ אבל לא מבינים את החוק הראשון של האינטרנט: מה שנכתב נשאר לנצח; מה שמביך מתפרסם.
אחוזת תזזית, רגב מחפשת עכשיו לחפות בתצלומים ובדיבורים על מה שנחשף בכתבה. היא תבקר בכל יישוב שדילגה עליו בעבר, תצטלם ותתחבק. מטולה, קריית-שמונה, אולי אפילו בארי – מה שבא. המשפט האומלל שפלטה השבוע על המפונים מלמד על ממדי הפאניקה. כמעט מתבקש לומר לה, מירי, תירגעי, יהיה בסדר. כל עוד יש לך מה לחלק, הם ימשיכו לבחור בך.
