ביחס למי שמסומן כיורש הטבעי של רפאל נדאל, די מפתיע לראות שגמר רולאן גארוס היום (16.00) יהיה הראשון של קרלוס אלקראס. הוא כבר זכה בווימבלדון ובארה"ב, דורג ראשון בעולם לפני תקופה מעורערת יותר (כיום במקום השלישי), הכיר עד גיל 21 את הפסגה של הכתרה כגאון והתהום של תיוג כפוטנציאל לא ממומש – ועכשיו מוכן לשבור את הכוס ולהשלים את השידוך המושלם, ספרדי איכותי ומשטח חימר.
יש כמה סיבות לכך שאלקראס נראה כמו הפייבוריט לקראת המשחק: ראשית כל, הניצחון שלו על יאניק סינר (2) בחצי הגמר היה אפי. אלו היו ארבע שעות ו-12 דקות של טניס מרהיב, משחק שבו אלקראס מצא עצמו פעמיים בפיגור מערכה מול שחקן ענק ולא נבהל. אחרי שג'וקוביץ' פרש בגלל פציעה, נראה היה שסינר הלוהט הוא האיש שצריך לעבור בדרך לזכייה, וזה בדיוק מה שאלקראס עשה. אפשר לומר באופן כללי שהיה לו מסלול מאתגר מאוד, עם משחקים מול סבסטיאן קורדה, פליקס אוז'ה-אליאסים וסטפנוס ציציפאס.
אבל לצד כל אלה, צריך לדבר על הכוכבית שמתלווה ליריב בגמר, אלכסנדר זברב (4). הגרמני הוא השחקן שמייצג בצורה הטובה ביותר את דור הביניים שבין ג'וקוביץ'-פדרר-נדאל לבין אלקראס וסינר. הוא איש הכמעט: הגיע למקום השני בעולם, אף פעם לא לראשון; שיחק בשבעה חצאי גמר בגראנד סלאמים, וזה רק הגמר השני שלו, בלי אף זכייה; אין עוררין על האיכות שלו, אבל הוא לא מרגש אף אוהד או מרתיע אף שחקן מוביל. הוא התעלה פעם אחת בדיוק – בזכייה במדליית הזהב האולימפית בטוקיו.
יתר על כן, זברב חייב להודות בעצמו שהוא רכב על המון מזל כדי להגיע למשחק המכריע. ג'וקוביץ' (1) ודניל מדבדב (5) היו אמורים לעמוד בדרכו, אבל ברבע הוא קיבל משחק נוח יותר מול אלכס דה מינור שהדיח את מדבדב, ובחצי הוא פגש את קספר רוד במקום נובאק הפצוע. הוא ניצח טניסאים מעולים, אבל ישנה הרגשה שקיבל הרבה עזרה בדרך.
וכך, הגמר הזה יהיה אחד משני דברים: או שזברב – וזו לא תהיה הפתעה גדולה מאוד – יתבגר בגיל 27 וישבור את תקרת הזכוכית, או שנער הזהב המיועד יעשה זאת בפעם הראשונה מבין רבות שצפויות בדרך.
