עמק יזרעאל: אלונים גדולים בלב השדות
"יער האלונים שמול ביתי הוא שריד ליער הגדול שכיסה פעם את הגליל התחתון, את גבעות מנשה ואת רוב השרון. השלטונות הטורקיים הזינו ביער הזה את רכבות הקיטור שלהם וחיסלו את רובו, בירוא לצורכי חקלאות ותעשיית הפחמים תרמו גם הם את חלקם, והיום נותרו ממנו רק שלושה גושים: בבית קשה, באלוני אבא ובאלוני יצחק. אבל קבוצות קטנות של אלונים, וגם אלונים יחידים, פזורים פה ושם בכל השטח שהיה מיוער לפנים. בעמק יזרעאל עוד אפשר לראות אלונים גדולים בודדים בלב שדות חקלאיים, שם הותירו אותם כדי שיתנו צל ומנוחה ליוגבים. מי יודע? אולי ים אחד תשוב הארץ הזו ותתכסה ביער הישן שלה, ודובים יהלכו בו, וארי יעלה מגאון הירדן ומי לא יירא עת ישאג"
מאיר שלו, גינת בר
פארק המים שפיים: בסגנון אמריקאי
פרופסור, שחזר משהות ארוכה בארה"ב, העלה רעיון - לבנות מגלשות מים גבוהות בסגנון אמריקאי. רבים התנגדו - אמרו שהסיכון גדול, שהשעה אינה כשרה, שהציבור שפוף תחת מועקת האבדות בלבנון, שההמונים יציפו וירמסו את המדשאות השלוות, שהרוח החברית תיפגם. אפילו השעטנז "פארק מים" היה לצנינים בעיני כמה מהמייסדים. ואולם ידם של המתלהבים הייתה על העליונה. גידרו איפה פיסת אדמה, הקצו תקציב, פנו לקבלנים - כל שלב נכרך, כמובן, בוויכוחים רעיוניים ובפרוצדורות סבוכות, אך בסופו של דבר הותנעו הדחפורים. ביום חנוכת צמד המגלשות הראשון נפל דבר. רכז ענף השעועית א"א גורקה, שהיה מראשי המתנגדים, שוכנע לטפס ראשון במעלה המתקן כשרק בגד ים לגופו. כל חברי הקיבוץ התקבצו מתוחים ודרוכים סביב גיגית הפיברגלס שבקצה המסלול. בהינתן האות יצא גורקה לדרכו. מקץ רגעים ספורים נחת בשלום, צוהל כולו, וביקש מיד עוד פעם. הפור נפל. בזה אחר זה, מעשה טלאים הוקמו המתקנים הגדולים. בעקבות המגלשות - ששיפוען מתון ואין בהן עיקולים - בנו את בריכת הגלים המפורסמת ואת מגלשות הקמיקזה המפותלות... עד מהרה החלו לפקוד את מגרש החניה הקטן מכוניות לא מוכרות. מתוכן יצאו נציגים של ועדי עובדים ותבעו לשריין לקהלם מועדי בילוי אקסקלוסיביים".
ירמי פינקוס, בזעיר אנפין
מדינת אכזיב: מחופה באיקליפטוסים
איכשהו היה נראה שכל מי שנוסע בכביש הצפון הצר, שהיה מחופה באיקליפטוסים מרשרשים ומאובקים, יודע מה זה אלי אביבי חוץ ממני. מהר מאוד הנהג עצר לנו ליד שער מתכת מקושת שעליו היה כתוב: "מדינת אכזיב". רננה בילתה כל קיץ במדינת אכזיב עם אמא שלה, שתמיד ידעה איפה המקומות הכי טובים להיות בהם והכירה את מדינת אכזיב עוד מהימים שגרה בקיבוץ. הייתה לה שם סוכה, מעין קוביית עץ מחופה בסכך, גדולה רק מעט משובך יונים. היו שם שני מזרנים, נרות נמסים למחצה וכמה בגדים שנתלו על ענפי סכך ובמבוק שבלטו מעט החוצה. זה היה הכול. השירותים והמקלחות היו בחוץ. ישבנו שם כמה דקות ואז בא איזה בחור ואמר לרננה שסבא וסבתא שלה בשער. היא עשתה פרצוף וקמה ואני הלכתי איתה. ליד השער היה טנדר (הם לקחו מהקיבוץ, אמרה רננה), ובצדו השני עמד זוג זקנים קמוטים וזעופים, כאילו מדינת אכזיב היא באמת מדינה והם לא מעזים לחצות את הגבול. רננה יצאה ודיברה איתם כמה דקות, אחר כך חזרה ואמרה שהם יבואו לקחת אותה בערב. הזקנים נכנסו לטנדר ונסעו.
מרים קוץ, בייבי בלוז
התבור: תמצית כל הנופים
"פשוט אין לה כוח לשמוע את האמת שלי," אמרתי לחברי האלמן, בעודי מנסה לשמור על ריכוז מול הנוף המבלבל של הרי נצרת, גבעת המורה והתבור ההדור. "במסגרת מה שמכונה היום 'תקשורת מקָרבת', השמעת האמת נחשבת לצעד 'לא נעים', כי לומר אמת זה אומר להתחיל להתנצח, והתנצחות או ויכוח לא מקרבים אלא מרחיקים. לא ייאמן עד כמה האמת נעשתה מקוממת ומאיימת, שממש נאסר עלי להשמיע אותה", אמרתי לחברי האלמן, כשאור השמש הנעלמת במערב צָבע את העמק בוורוד אפרפר. "לפחות צריך להגיע להסכמה שאין הסכמה, לא? אבל אפילו להסכמה שאין בינינו הסכמה אנחנו לא מגיעים. להגיע להסכמה שאין בינינו הסכמה זאת משימה בלתי אפשרית", אמרתי לו, "ואם אחרי כל המכשולים האלה אני עוד מתעקש לומר את האמת, שלא נשאר לנו שום דבר משותף, כי אז אני חייב להודות, שאולי יש לי ליקוי ב'בוחן המציאות', או שירדתי מהפסים, ואתה יודע מה", אמרתי לחברי האלמן הנאמן, כשהשלמנו את הקטע האחרון של הקפת הקיבוץ על דרך המערכת המקיפה את גדר הביטחון (או שמא זו "דרך הביטחון" המקיפה את "גדר המערכת"), "מה ששומר על שארית השפיות הוא המראה הזה של העמק והגליל עם גבעת המורה, התבור ונצרת. הנוף הנפרס במעלה הדרך, שבעינַי הוא תמצית כל הנופים, תמיד עוטף אותי בשכבה הביתית המנחמת; מופלאה היכולת שלו לייצב בבת אחת את מה שהתערער אצלי".
איל מגד, בעל
עמק המעיינות: העמק הרותח
"בין השער הצהוב לבין משטחי השדות מפריד כביש 90, ואנחנו חוצים אותו לאט, יורדים בשביל המוביל לבריכות הדגים של קיבוץ גשר, שממרחק נראות כמו שטיחים אפרפרים-תכולים שמישהו הניח בלי סדר הגיוני על פרקט אדמה גושני.
לכאן צריך להתפזר כל סיפור האהבה שלי עם מייקי, להתמוסס בין גיאיות של זמן והחמצה, כמו הד של צעקה שמתגלגל במורדות הר ואולי משום כך עשיתי את כל הדרך עד העמק הרותח, כדי להניח לרוח או לחום או לעדרי הגעגוע לבקע את שכבות הדבק של ההיזכרות, עד שיימסו לתוך עצמם תאים ורגעים וריחות ונגיעות, עד שיפשיר ההיעדר, עד ששרשרת צוקים תיהפך בחזרה לתנועה.
מול הבריכות שזהרורי שמש רכים מופזים בהן דניאל שולף סיגריה, ואנחנו מעשנים בדממה שמופרת רק על ידי ההתנשמויות הדקיקות של החמצנית שצפה על פני המים.
"מה את מצלמת כל הזמן?"
"עזוב, סיפור ארוך".
הוא תולה את הגליל האפרפר בפיו, לוקח מידי את המצלמה ומכוון אותה אליי.
"את סקסית, מצלמות אמורות לאהוב אותך".
"תודה. אבל אני נוטה לשקר להן".
"זה לא אמור להתנגש".
ענת לב-אדלר, אישה בעונת מעבר
עמק החולה: ברכות הדגים נצצו
עמק החולה הלך והזהיב לרגליהם, מוצף שמש. ברכות הדגים נצצו ומטעי אפרסקים הוורידו בפריחה. אורה שכבה אפיים ארצה וסיפרה סיפור לבטן האדמה, וטעמה את הרגבים וידעה שלא ימתקו, תפלים ואפרוריים יהיו. אפר נגרס בין שיניה, אפר הדביק את לשונה לחיקה והפך לבוץ. נזלת זרמה מאפה, ועיניה דמעו, והיא נחנקה וליעלעה אפר, ופעם אחר פעם הכתה בכפות ידיה על האדמה משני עברי ראשה, וכמו מסמר הלכה ונתקעה במוחה מחשבה שהיא חייבת, חייבת לדעת איך זה, הלוא גם כשהיה תינוק היא הייתה טועמת לפניו את מה שהכינה לו, לבדוק שלא חם לו מדי או מלוח. ואברם, מעל, התנשם ופירכס ובבלי דעת נשך את פרקי אצבעותיו הקמוצות, ורצה לאחוז באורה ולעקור אותה משם, ולא העז לגעת בה, וידע את טעם העפר בעיניים ואת המחנק באף ואת צריבת מטחי האדמה המושלכים מלמעלה...
מעבר לעיקול השביל נשמעה זמרה. איש שר שם בקולי קולות, ואחרים גררו את קולותיהם בעקבותיו בלי חן ובלי תואם. אולי ניכנס בין העצים עד שיעברו, רטן אברם - רק לפני רגעים אחדים התעוררו שניהם משינה של תשישות גמורה שנפלה עליהם, ממש לצד השביל ובאור יום מלא - אבל ההולכים כבר ניגלו. אברם רצה לקום, היא הניחה יד על ברכו, אל תברח, הם פשוט יעברו, לא נסתכל עליהם והם לא יסתכלו עלינו. הוא ישב בגבו אל השביל וכבש את פניו באדמה. בראש השיירה הקטנה צעד איש צעיר, גבוה וגרום ומזוקן, וחבלי שיער שחור משתלשלים על פניו, וכיפה צבעונית גדולה מכסה את ראשו. הוא רקד ופיזר את אבריו בהתלהבות ושר והריע, ואחריו, אוחזים יד ביד, נשרכו כעשרה גברים ונשים, מועקמים ובוהים, ומילמלו אחריו את שירו, ומנגינה רפה כלשהי, הניפו מדי פעם רגל לאה, התמוטטו, ניגפו זה בזה. בעיניים קרועות התבוננו בזוג היושב לצד השביל והאיש שהלך בראש משך את השיירה שלו וקשר אותה כלולאה סביב השניים, ולא הספיק לשיר ולקפץ, וכשהניף את זרועותיו אל על, נמשכו גם זרועותיהם של האחרים בקירטוע מופלא, והמעגל כולו היה קורס ונפרם, וחוזר ונאחז וקושר את עצמו מחדש, והאיש חייך מלא פיו, ותוך כדי שירה וריקוד גחן לעבר אורה ושאל בקול שקט וענייני לגמרי אם הכל בסדר, ואורה הניעה ראשה לשלילה, שום דבר לא בסדר.
דוד גרוסמן, אישה בורחת מבשורה
תל-אביב: קרובה ללב ככותונת לעור
"למן אחרון פרדסיה של פתח-תקווה ועד שהגעתי לתל-אביב לא פגשתי איש. הלכתי והלכתי עד שכפות רגלי חשו תחתן את כביש רחוב יהודה הלוי. עברו רק שבועים מזמן שגורשו תושבי תל-אביב - והשכונה עומדת ריקה מאדם.
הטפסנים, בגדרות הגינות, הרכינו את שלוחותיהם והתפשטו על המדרכות ועל הכביש. גבעות החול שלחו לשונות של חול וכיסו את הכביש מעבר מזה. השכונה התחפרה בצניעות כפי שמתחפר כל חפץ נעזב: רק חלקו העליון מציץ בעצבות מתוך צבעיו שדהו - ומחכה באדישות מוסווית שמא תגלה אותו עין בעליו ותחון אותו מחדש...
התחלתי מהלך בצדי הגדרות. הרחוב היה שומם. כביש האבן השומם ביצבצו מתוכו פרחי בבונג. חלונות הבתים ודלתותיהם היו חסומים בקרשים מצולבים... חצר אחר חצר, בית אחר בית - ריק, ריק, ריק! צמרמורת של דאגה עברה בגופי. תל-אביב הייתה ריקה כקונכייה, חבויה כחנוכייה כל ימות השנה - וקרובה ללב ככותונת לעור.
נחום גוטמן, עיר קטנה ואנשים בה מעט
