הנחת היסוד המובלעת של כל משא ומתן להסכם ("עסקה") לשחרור החטופים משבי חמאס היא שהנהגת חמאס מעוניינת בעסקה, בתנאים שלה. התנאים אמנם מרחיקי לכת (שחרור חטופים תמורת ויתורים פוליטיים-אסטרטגיים), אך אם ממשלת ישראל תסכים להם, ההסכם ייחתם והחטופים ישוחררו.
אבל מה אם ההנחה לא נכונה? מה אם הנהגת חמאס לא רוצה שום עסקה, שום הסכם עם ממשלת ישראל לשחרור החטופים, יהיו תנאיו אשר יהיו (אולי מלבד מילוי הדרישה לצילום סלפי עם נשיא ארה"ב הכורע ברך לפני סינוואר ומבטיח לו חגיגית פרס נובל לשלום)? זו אפשרות טרגית ומצמררת, אך לא מופרכת. ניתן למנות סיבות לא מעטות לעמדת אי-הסכמה מוחלטת של חמאס לשחרור החטופים, וביניהן חשדנות כלפי כוונותיה של ישראל; חשש מהעדויות הקשות על תנאי השבי מפי מי שלא התתמזל מזלם, כמו למשוחררים במבצע החילוץ בשבת; ומיטוט שליטתו של הארגון כבעל הבית היחיד בעזה.
במרחב התקשורתי, רבים הדיווחים על הלחץ שמופעל על הנהגת חמאס על ידי ארה"ב, צרפת, מצרים, סעודיה וקטאר. בה בעת אין התייחסות ללחץ הפוך – לא להגיע בטווח הנראה לעין לשום הסכם – שמופעל על הנהגת חמאס מצד מדינה גדולה שהמשטר הנוכחי בה מרוויח הכי הרבה מהתמשכות המלחמה. זו רוסיה של פוטין: כל יום נוסף שבו לא מופסקת מלחמת חרבות ברזל משרת את האינטרסים של הנשיא פוטין וממשלו בקרמלין. מוסקבה מרוויחה תעמולתית מהסטה של תשומת הלב העולמית מהפלישה הרוסית לאוקראינה ומזוועותיה, למלחמה בעזה; מרוויחה משפטית מהדיונים על ישראל ולא על רוסיה בבתי הדין הבינלאומיים בהאג; מרוויחה מדינית ממה שמתחיל להצטייר ככישלון של הממשל האמריקאי להשפיע על שרידי חמאס - חבורה של כמה אלפי איסלאמיסטים קנאים חסרי הכשרה צבאית וחסרי אמצעי לחימה מתקדמים - להסכים להצעותיו לעסקת שבויים והפסקת הלחימה. הסכמה כזו, שבה תשחק ארה"ב את התפקיד הראשי, תחליש מאוד את מעמדה של רוסיה באזור וייתכן שתפגע ביחסיה המיוחדים עם איראן.
יש אפוא לקרמלין סיבות טובות לפמפם את העקשנות והדחיינות של הנהגת חמאס (שמבקרת שם מדי פעם ומתקבלת בחיבוקים) ולחמאס סיבות לא פחות טובות להיענות להפצרותיו וליצור סחבת אינסופית במשא ומתן על החטופים. הנשיא ביידן מסתבך, והנשיא פוטין מחכך ידיים בהנאה.
בנוסף לנימוקים הרציונליים, קיימת גם האופציה של אי-רציונליות: חמאס מסרב לשחרר חטופות וחטופים כנקמת דם על ההרג ברצועת עזה. מותר לשער שרגש הנקמה העז שלו רק התעצם אחרי מבצע שחרור החטופים האחרון, שלווה בהרוגים פלסטינים רבים (גם אם מספר הקורבנות שמפרסם חמאס מנופח פי שניים ואפילו פי שלושה). נקמה כברירת מחדל - משמעה דחיית כל הצעה לעסקת חטופים כדי לגרום ליהודים להזיע ולבכות. על סמך התנהלות חמאס בעבר, יש סבירות ל"לא מוחלט" כזה מצידו. פיגועי נקמה אכזריים הרי איפיינו את הטרור החמאסי מימים ימימה.
מובן מאליו שאין לשלול מראש שינוי פתאומי בעמדות חמאס, מסיבות כאלה ואחרות, למשל בגלל הקִרבה של חיילי צה"ל למקומות המחבוא של הנהגתו, דיוק המידע שנאסף על ידי שירותי מודיעין ישראליים ומערביים והתמרמרות גוברת של האוכלוסייה הענייה ברצועה. הכל פתוח – כולל, כאמור, סרבנות גמורה של חמאס לעסקת חטופים באשר היא. לא נשאר אלא לקוות שממשלת ישראל הכינה מענה גם לכך. אני רחוק מאוד מלהיות בטוח בכך.
יש לקרמלין סיבות טובות לפמפם את העקשנות והדחיינות של הנהגת חמאס (שמבקרת שם מדי פעם ומתקבלת בחיבוקים), ולחמאס סיבות לא פחות טובות להיענות להפצרותיו וליצור סחבת אינסופית במשא ומתן על החטופים
