ההודעה הרשמית שפירסם משרד החוץ בקהיר בעקבות מבצע שחרור החטופים הייתה חריפה במיוחד, קשה ומתסכלת. באוזן הישראלית נשמעים הדברים כמו גינוי, אפשר אף להרחיק ולומר גינוי הזוי, של הפרת החוק הבינלאומי מצד ישראל בתקיפות של צה"ל במחנה הפליטים נוסרייאת. לא הייתה שם אף מילה אחת על הסיבה האמיתית לפעילות במחנה.
בהמשך גם התברר ששלושת הגברים הוחזקו בביתם של רופא, ד"ר אחמד ג'מל, ובנו העיתונאי, הצלם ופעיל חמאס עבדאללה ג'מל (עוד עיתונאי עזתי שמסתבך). רעייתו של העיתונאי נהרגה בפריצה של לוחמי צה"ל, שחדרו לדירה באמצעות סולם. האחות זינב נפצעה קשה, אבל שרדה.
אתרי החדשות המצריים גדושים בסיפורים על שיתוף הפעולה שלא היה ולא נברא בין יחידת עילית אמריקאית למקבילתה הישראלית. כאילו חיילים אמריקאים התירו למקביליהם להשתמש במבדוק העברת הסחורות לעזה כדי לחדור למחנה הפליטים, לקראת האופרציה המשותפת. חשוב לחזור ולהדגיש: התקשורת במצרים אינה חופשית, והיא לא מתנהלת כמו בישראל או בעיתוני המערב. אמנם אין צנזורה צבאית כמו בישראל, אבל עורכי העיתונים יודעים עד לאן מותר להם ללכת בפרסום ידיעות בלעדיות או בעייתיות. אי-אפשר לפרסם כל מה שרוצים או יודעים, והעורך הראשי עלול לחטוף נזיפה, להישלח לחקירה ואפילו להגיע לבית הסוהר. הכללים ברורים. בעיתוני המודיעין המצרי, לעומת זאת, אפשר להפוך שמועות לידיעות, לחזק את הרושם ש"רק אנחנו יודעים", ולהוביל סיפור שיקדח חורים עמוקים וכואבים בשיניו של הצד השני.
קופת השרצים בין מצרים לישראל מתמלאת במהירות מטרידה בשבועות האחרונים, ומאיימת עכשיו להתפקע. אין יותר ביקורי אזרחים ישראלים באתרי העתיקות הנפלאים לוקסור ואסואן, לא רק בגלל החשש שיסתובבו "ציונים" בשוק חאן אל-חלילי כמו תמיד - אלא בעיקר בגלל הפחד האמיתי לביטחונם האישי ולחייהם. קהיר לא יכולה להרשות לעצמה עוד פגיעה בישראלים. מעט המסחר שעבר בין המדינות הלך ונעלם. השגרירות הישראלית ברובע מעאדי סגורה כבר שמונה חודשים. רק קבוצה של בכירי מערכת הביטחון קופצת לשיחות במטה המודיעין בקהיר.
מצרים זועמת על ישראל שהכניסה כוחות ביטחון לצד הפלסטיני של מערב רפיח והשתלטה על הצד הפלסטיני של ציר פילדלפי, 14 ק"מ אורך, רק מאה מטר רוחב. ישראל ממשיכה להטריד את מצרים בחשיפת מנהרות ובהברחת נשק וחומרי חבלה. מצרים טוענת כי הציפה במים את המנהרות, אך ישראל מבהירה - לא את כולן.
במקביל להתלקחויות בעזה, מודיעה חברת התעופה הלאומית "אג'יפט אייר" על הפסקת כל טיסותיה ללבנון, ירדן ועיראק. מי שיתעקש להגיע לקהיר או לצאת משטח מצרים, ייאלץ לטוס לקפריסין ולשלם הון עתק, או להאריך את המסלול ולהגיע לדובאי. טיסות החברה לישראל, רק שעה בשמיים, הופסקו עוד לפני המלחמה בטיעון הלא מדויק כי "אין נוסעים".
ועכשיו הפתעה. עם כל החמיצות בשני הצדדים והתלונות - חלקן מוצדקות - של ישראל נגד מצרים ולהפך, שתי המדינות לא מתכוונות (לפחות לא בעתיד הנראה לעין) לבטל את הסכמי השלום. יתרונותיהם עולים בהרבה על חסרונותיהם. התקווה היא שביום מן הימים יחזרו למתכונת "השלום הקר" ואולי אף יצליחו לחמם אותו. היום השלום הזה קפוא. ספוג חשבונות רעים, גדוש במרירות.
מצרים זועמת על ישראל שהכניסה כוחות ביטחון לצד הפלסטיני של מערב רפיח והשתלטה על הצד הפלסטיני של ציר פילדלפי