התפרצות הרגש הספונטנית שלשום, בעקבות המבצע שומט הלסתות להשבתם ארצה של ארבעה חטופים, רשמה פרק מלבב בתולדות הישראליות: משאגות השמחה בחופי הים ועד הפתקים שהושארו לטובת שומרי השבת, מהבכי מול הטלוויזיה ועד הנהירה ל"כיכר החטופים" כדי לחבק את המשפחות שעדיין מחכות – הכל אמר וצעק שתי מילים שנדמה שרק חנוך דאום ועוד קומץ מאמינים בהן בלב שלם ונקי: ישראל היפה.
דווקא בשל כך, חשוב להצביע על הפער העצום בין ישראל היפה לבין האיש שמנהיג אותה. כי ישראל היפה הייתה שם לא רק כדי לחבק את נועה ארגמני הגיבורה ומשפחתה ולשבח בצדק את הכוחות, אלא גם כדי להשתתף בכנות בצער העמוק על חיים פרי, יורם מצגר, עמירם קופר ונדב פופלוול ז"ל, שלא זכו לחזור הביתה. ישראל היפה, ונכללים בה גברים ונשים מכל הסוגים, המינים, האמונות והעמדות הפוליטיות, מכירה כל שקע בפניה המיוסרות של עינב צנגאוקר ומלווה אותה במסעה הבלתי נלאה למען השבת בנה, מתן. ישראל היפה, שבה נמצאים גם אלה שמוטרדים מהסכם שיסיים את המלחמה בתנאים לא מספיק טובים לשיטתם, מסתכלת בעיניים של כל משפחת השכול, החטופים והפליטים בארצם, מחבקת אותם ומדברת איתם אמת.
בנימין נתניהו כנראה לא נבחר שוב ושוב לראשות ממשלת ישראל בזכות האופי שלו. גם יהיה זה מטופש לקשור בין האחריות שלו למחדל 7 באוקטובר לבין מידותיו האישיות: יש כל כך הרבה בעלי תפקידים שפישלו, ומן הסתם נמצא שם לא מעט אנשים בעלי אינטליגנציה רגשית מינימלית. ובכל זאת, השבר בישראל הוא לא רק ביטחוני ופוליטי, אלא גם – וייתכן שאף בעיקר – מוסרי. אחת הסיבות לקיומו של המשבר היא אובדן היכולת להצביע על מנהיג ציבור, ודאי הבכיר שבהם, ולהגיד "אתה לא בן אדם".
ומכיוון שאיבדנו את היכולת הזאת, החיונית לשגשוגה של חברה נורמלית, נתניהו וסביבתו לא מתביישים. טענות כגון "נתניהו מנותק", או שהצוות שלו מורכב מדחלילים, או שהכל בגלל הרעיה האגרסיבית והבן האובססיבי, עושות להם את הנחת המילניום: נתניהו ודלות החומר שנשאר סביבו רואים ושומעים הכל – את עלבון המשפחות שהוא לא טורח לדבר איתן, את הכעס על ההימנעות המוחלטת שלו ממפגשים לא מספיק מסוננים, את הזעם בגלל ההתעלמות מהנופלים, החטופים והקהילות שלא נמנים על ה"בייס" הקדוש. נתניהו מתנהל כך לא רק בגלל תועלתנות פוליטית קיצונית ותפיסת מציאות מתקרבנת להבהיל, שמנטרלת כל זיק של אמפתיה; הוא עושה זאת כי אין לזה מחיר, בטח לא בקלפי – אבל גם לא ברחוב. ההבנה שישראל מנוהלת על ידי אדם שמסוגל לרוץ בשבת לבית החולים כדי לחגוג הצלחה אבל לוקח לו 22 שעות לשחרר הודעה ביזיונית על מות חטופים, היא בבחינת הנורמה, מקסימום פאול אסתטי. לא משהו שאפשר להשתגע ממנו.
אבל צריך להשתגע. כי במלחמה הזאת מתים, נפגעים ונשרטים כולם. היא שולחת את זרועה האלימה לכל בית ומחוללת הרס וחורבן. ומכיוון שכך, ההשלמה עם מנהיג שלא רוצה וכנראה לא מסוגל להתנהג כמו בן אדם, היא אסון מתגלגל ובשלב מסוים בלתי הפיך. גם ככה לא ניתן עוד לייחס לו יותר מדי הצלחות במבחן התוצאה, אולם במקרה של נתניהו גם זה כבר לא משנה: ישראל היפה לא תשרוד אישיות כל כך מכוערת.
נתניהו מתנהל כך לא רק בגלל תועלתנות פוליטית קיצונית ותפיסת מציאות מתקרבנת להבהיל, שמנטרלת כל זיק של אמפתיה; הוא עושה זאת כי אין לזה מחיר, בטח לא בקלפי – אבל גם לא ברחוב
