הכל השתנה, הכל. הפרסומות לשבוע הספר השנה מאופקות יותר. פחות "חוגגים את הספר העברי!" ויותר פרטים אינפורמטיביים, מתי, מי, איפה. זה יבוא לידי ביטוי גם בירידים עצמם. אחרי הכל, מדובר בשבוע הספר הראשון אחרי מה שקרה לעם הספר.
הכל השתנה, הכל. הסופר כבר פחות 'הצופה לבית ישראל' ויותר 'הפועל לבית ישראל', כי אחרי ההלם הראשוני, סופרים התגייסו (כן, זו המילה) למגוון פעולות.
זה התחיל בכתיבת הספדים לנרצחי קיבוץ בארי, שלא נותר מי שיכתוב עליהם. פנו גם אליי, ואני זוכרת שהרגשתי שכל שנות הכתיבה שלי הכשירו אותי לרגע הזה בדיוק.
המוזיקאים שרו בהלוויות, ואנחנו העברנו סדנאות כתיבה לפצועים ולקרובי משפחה של נרצחים. זו הייתה תרפיה עבורם וכנראה גם עבורנו (את הטקסטים שנכתבו בסדנה שהעברתי לאחים שכולים, אשא בליבי לנצח).
הכל השתנה, הכל. ספרים חדשים בעקבות הטבח ראו אור, ספרי עיון כמו 'יום אחד באוקטובר' של יאיר אגמון ואוריה מבורך, ספר פרוזה כמו 'תחנה אחרונה גן עדן' של אורנה לנדאו.
ספרים שעמדו לראות אור, נקראו בעיניים חדשות ובחלקם נערכו שינויים. למשל ספרו של רון כחלילי שעמד רגע לפני הירידה לדפוס, וכלל סצנה שבה גיבור הספר נכנס לקיבוץ שבו גדל, ובאקט של טירוף יורה לכל עבר. הסצנה הוסרה כמובן מהספר.
הכל השתנה, הכל. בשבוע שעבר הייתי ביריד ספרי האמן של ארטפורט. המקום המה אדם וספר אחד עמד במרכז תשומת הלב, 'ירנה' שכתב חיים פרי לנכדתו, ושקיווה שיהיה מוכן ליום הולדתו ה-80. כשנחטף, הספר כבר היה בשלבי עבודה מתקדמים וכולם קיוו שכשהוא יראה אור, חיים כבר יהיה בבית. זה לא קרה.
שני עותקים (לא למכירה) הוצגו על מדף, כל מי שעבר לידם דיפדף בהם וראיתי עד כמה קשה היה להחזירו למדף. הספר יראה כנראה אור בתפוצה רחבה.
הכל השתנה, הכל. סופרים שבאמצע כתיבת ספר חדש לא מסוגלים להמשיך ולכתוב אותו, "אני לא אותו האדם שהתחיל לכתוב את הספר", הם אומרים, "הסיפור שאני מספרת כבר לא רלוונטי", הן אומרות. רבות דובר על תפקיד הספרות המשתנה, בעולם של נטפליקס ורשתות חברתיות. אבל עכשיו מתחוללים שינויים נוספים, עצומים. אדורנו כתב שלכתוב שירה אחרי אושוויץ זה מעשה ברברי? בעיניי לכתוב ספרות אחרי 7 באוקטובר – זו גאולה.
