עוד מימיו כשחקן, ג'ייסון קיד לא פגש טריק פסיכולוגי שלא שמח להשתמש בו, וזה לא השתנה כמאמן. זה הרי מי שכמאמן ברוקלין נטס שפך בכוונה קולה על המגרש כצעד לעצור את המשחק ולהרוויח פסק זמן שלא היה לו. כך שכאשר אמר בשבת כי ג'יילן בראון הוא השחקן הכי טוב של בוסטון, בניסיון פרובוקציה כמעט מעליב בשקיפותו, זה לא הפתיע אף אחד.
מה שכן הפתיע זה שקיד שלף טריק מהשק כבר אחרי משחק אחד בגמר הפלייאוף. אולי הוא באמת חשב שזה יעבוד, אבל זה בעיקר הבהיר כי במשחק 1 הוא חטף נוקאאוט מג'ו מאזולה, ולא בטוח שהיו לו פתרונות חוץ מלנסות להתסיס את ג'ייסון טייטום ואת חדר ההלבשה של הסלטיקס.
זה אפילו לא היה קרוב לעבוד. טייטום היה במרחק ריבאונד אחד מטריפל-דאבל, בראון קלע 21, השחקן הכי טוב על המגרש היה בכלל ג׳רו הולידיי, ואת פעולת ההגנה שגמרה את המשחק עשה דרק ווייט. הסלטיקס ניצחו 98:105, והמאבריקס חוזרים הביתה מופתעים מאוד מכך שהם בפיגור 2:0.
הם לא היחידים שמופתעים. איתם נמצאים הרבה פרשני NBA ותיקים ויודעי כדורסל, שלפני הסדרה אפילו לא מיצמצו כשבחרו במאבריקס. זו בחירה סבירה והסדרה הזו עדיין לא גמורה - אבל הקלות שבה הפכו הסלטיקס מהקבוצה שהייתה בבירור הכי טובה בליגה כל העונה, למי שיהיו סטטיסטים בדרכו הקלילה של לוקה דונצ'יץ' לאליפות ראשונה, הייתה בלתי נסבלת.
לסלטיקס אין את השחקן הכי טוב בסדרה, אבל הם מובילים כי הם קבוצה יותר טובה, ובעיקר כי המאמן שלהם, עד עכשיו, באמת משאיר אבק. מאזולה, רק בן 35, הוא חתיכת טיפוס. התשובות שלו לעיתונאים נוגעות לפעמים בסוריאליזם. השחקנים שלו מביטים אחד בשני כשהוא מסביר להם איך לוויתנים טורפים מוצאים לעצמם מזון. וכל זה, מסתבר, עובד. זה כבר לא מאזולה שנזרק בלי הכנה למים בעונה שעברה ובקושי הצליח לצוף, זה מאזולה שקיבל את המפתחות וגיבוי מלא, ומתברר שהוא מאמן מצוין.
מילה של קיירי
כמו כל מאמן שמשחק מול דאלאס, מאזולה ניצב בפני שתי קפסולות. אחת אמרה "עזוב את דונצ'יץ', הוא תמיד יעשה את הנקודות שלו, ותתמקד באחרים", והשנייה ענתה "השתגעת? תעצור את לוקה, האחרים לא ינצחו אותך לבד". מאזולה החליט ללכת על קומבינציה. לא לגמרי עוזב את לוקה, אבל לגמרי מבקש מהחברים שלו לנצח, ובינתיים זה פשוט לא קורה.
המאבריקס נמצאים בגמר הפלייאוף הרבה בזכות סדרת החלטות אדירות שעשו באמצע העונה. זה הביא להם שחקנים משלימים גם מספיק טובים כדי לעזור ללוקה וגם מספיק אסירי תודה סתם להיות בקבוצה איתו. הצד השני של המטבע הוא שהשחקנים האלה מוצאים עצמם לפתע בגמר הפלייאוף, תחת האור הכי חזק, והם עדיין לא בנויים לכך. זה המחיר של לשחק ליד שחקן-על. הוא אמנם עוזר לשחקנים סבירים להיראות כמו כוכבים, אבל מגיע הרגע שבו הם גם צריכים לשחק ברמות האלה, ופתאום מסתבר שפי-ג'יי וושינגטון הוא רק שחקן נחמד ודרק לייבלי הוא עדיין רק רוקי.
עד עכשיו זה נכון אפילו לגבי קיירי ארווינג. רק לפני חמישה ימים הסופרלטיבים השבויים ברגע קבעו כי למאבריקס יש את "הקו האחורי הכי טוב בהיסטוריה". אתמול כבר חזרנו ל"לוקה לבד, אין לו עזרה". אולי לקיירי יש באמת טראומה מהעיר בוסטון שהוא לא יכול להשתחרר ממנה, אבל אחרי המשחק שלשום הוא הבטיח לקהל של הסלטיקס כי הם ייפגשו שוב במשחק מספר 5. כדי שזה יקרה, הוא יצטרך עכשיו לתת שני משחקים גדולים ולקוות שלמאמן שלו יש בשק הטריקים משהו קצת יותר יעיל מסתם להיות טרול.
