3 סיפורים // לורד ברנרס } תרגום: מיכל אלפון } אפרסמון } 246 עמ'
יש משהו משובב לב בספר הזה על אף ששלושת הסיפורים המופיעים בו נחתמים בחותם המוות. הסופר, המלחין והצייר הבריטי שכתב אותם, ג'רלד יו טיריט-וילסון הידוע בשם לורד ברנרס (1950-1883), הושפע מהאסתטיציזם של אוסקר וויילד, מה שמסביר בין השאר את החיבור המיוחד שנעשה ביצירתו בין חגיגה של הומור פרוע, שנינה ואף גרוטסקה, לבין משיכה חזקה אל האַיִן. הסיפורים, ובעיקר שניים מהם, עושים דיון מתוחכם, רציני אך גם משועשע, במושג "אמנות לשם אמנות", ומבליטים את הממד החתרני של האסתטיציזם, לא רק ביחס לתרבות הוויקטוריאנית המוסרנית שקדמה לו אלא גם ביחס לעצמו.
הסיפור הראשון בקובץ, 'פרסי וולינגפורד', עוסק בדמותו של פרסי, "בחור מושלם" מכל בחינה, במראהו הדומה לאל יווני, בנועם הליכותיו ובביטחונו העצמי, בלימודיו ובמגעו עם העולם. כשהמספר מגיע לפנימייה, פרסי לוקח עליו חסות, והמספר סוגד לו ואף מתגייס בעקבותיו לשירות הדיפלומטי. לאחר שנים הם נפגשים במסיבה שעורכת אישה עשירה בביתה הכפרי, כשפרסי כבר נשוי לוֶרה, "בחורה די רגילה, כזאת שתמיד תוכל להשתבץ בסגנון החיים שלי", ושמדומה לחפץ לא מאיים ולא מזיק. אלא שתכונה אחת של ורה מערערת את "מוּשלמוּתו" של פרסי ומחשיכה את עולמו עד הסוף המר.
הסיפור השלישי בקובץ, 'הרוזן אומגה', חוזר לרעיון המקורי של "אמנות לשם אמנות", ובמקום לעסוק בשאלת המוּשלמוּת של אדם עוסק באפשרות קיומה של יצירה מושלמת. במרכז הסיפור עומד עמנואל סמית', מוזיקאי צעיר שנחוש לפרוץ אל העולם עם יצירה חדשה ומרעישה. בליל סערה הוא יוצא להשקיט את רוחו הסוערת ומגיע לבית גותי-אוריינטלי מוזר שמעולם לא ראה קודם. הוא נכנס ומוצא את עצמו באולם גדול, בעיצומה של מסיבה שנוכחים בה אנשים שנשמות מפורסמות התגלגלו בהן. הוא פוגש שם את מדאם ז'אן ד'ארק, ובאמצעותה מתוודע ומתאהב עד כלות בגלוריה שנגינתה בטרומבון נתפסת בעיניו כשיא הדרוש לו כדי להפוך סימפוניה שהלחין ליצירה מושלמת. אלא שבהמשך מתברר שגלוריה עושה סוג של קריוקי והטרומבון מנוגן ממכונת הקלטה. הבכורה של יצירתו "החדשה והמרעישה" של עמנואל סמית' מסתיימת באסון נורא.
על אף השוני ביניהם, שני סיפורים אלה חולקים נקודות דמיון, שמתמקדות סביב רעיון המוּשלמוּת כאידיאה אסתטית. החיפוש אחר אמנות טהורה ומוּשלמוּת אמנותית, או אחר אדם מושלם כמו אל אולימפי, הוא חיפוש שמבוסס על סתירה פנימית: כדי שהמוּשלמוּת תתקיים, כדי שתיווצר שלמות אימננטית, דרוש אידיאל של יופי שמנותק מהעולם הממשי, שמפריד באופן חד בין העולם החברתי והפוליטי, והמוסרי או המוסרני, וכנראה גם הנפשי, לבין יצירת האמנות. אבל כל זמן שהאדם איננו אל ניתוק כזה בלתי אפשרי. כך, בדרך אל השלמוּת האמנותית והשאיפה לזכות בהכרה בגאוניותו החד-פעמית, עמנואל מגלה שיש ישות נסתרת, רשעה ואפלה, ששולטת בחייו ובאמנותו: הרוזן אומגה, שרוחו מגיחה בין השאר ממכונת ההקלטה שפעולתה משתבשת ומחסלת לא רק את היצירה אלא גם את מי שמנסה לכבותה. ואילו פרסי, המושלם בעיני עצמו ובעיני הסביבה, מגלה פתאום שהוא פוחד מהחושך; חושך המגולם באשתו ורה, שראייתה החודרת לגופו ולנפשו באפלת הלילה סודקת את תחפושת המוּשלמוּת של פרסי עד כדי פרנויה ואובדן.
'הגמל' (1936), הסיפור האמצעי בקובץ, שפורסם במקור חמש שנים מוקדם יותר מהאחרים, הוא סיפור קצת שונה. כאן אין לנו רוזן רואה ובלתי נראה שמושך בחוטים אפלים, ואף לא אישה "די רגילה" שרואה יותר מדי בחושך. כאן הנסתר והלא-מודע מגולמים בגמל תמים שמופיע בפתח דלתם של הכומר ואשתו אנטוניה. אנטוניה מאמצת את הגמל בחום, דואגת למחסורו, רוכבת על גבו לצורך פעילות הצדקה שלה, ואף מפתחת איתו שפת סתרים. אבל הופעתו של הגמל מסמנת את תחילתה של סדרת התרחשויות מסתוריות בכפר. הכומר דורש לסלקו, ומה שנראה תחילה כקומדיה חביבה של טעויות מסתיים בטרגדיה. עם זאת, בתמונה האחרונה של הסיפור ישנה תקווה לעולם טוב יותר: אנטוניה ההמומה ממה שאירע מתרחקת עם הגמל שלה אל האופק, אולי תממש ברבות הימים את חלומה הישן נושן לחזור למזרח.
שלושת הסיפורים בקובץ הם סיפורים יפהפיים, בנויים לעילא, שנונים ומשעשעים ומלאים גם תוגה. התוגה היא על העולם שבו השעתוק הטכני תופס את מקומה של היצירה החד-פעמית; תוגה על האפלה הנפשית והחברתית שמחבלת בשאיפה של האדם לשלמות. אך בעיקר תוגה על ההבנה של האדם המודרני שהתשוקה לחד-פעמי ולשלמות מעולם לא הייתה באמת בת מימוש. אלה סיפורים שהם ליצנים עצובים, אך גם מענגים, חכמים, מלאי תשוקה. מומלצים. •
זוהי בעיקר תוגה על ההבנה של האדם המודרני שהתשוקה לחד-פעמי ולשלמות מעולם לא הייתה באמת בת מימוש
