מלכתחילה "בלקספייס" היא לא סדרה שבאה להנעים את הזמן, ודאי אם אתם אמהות ואבות, אבל בפתיחת העונה השנייה מתרחש רגע צורם במיוחד על רקע אקטואלי: "תעופו על הפאקינג חיים שלכם!", אומר בן (שון אמסלם) לחבריו במסיבת סיום התיכון, "למה אוטוטו כולם פה הולכים למות בצבא".
מן הסתם, כשהיוצרים סהר שביט וענת גפני כתבו את הסצנה, "הותר לפרסום" עוד לא התקבע כביטוי שגורם לכל המדינה להחסיר פעימה. בכלל, הסיפור של "בלקספייס" הוא הסכנות האוניברסליות שאורבות לפתחם של נערים ונערות במאה ה-21. לכן ההצהרה של בן אמורה לקבל נופך סרקסטי: ב"בלקספייס" האיומים שונים לגמרי. אבל למרבה הצער, בימים הנוראים הללו החללים נופלים בשדה הקרב ולא בדארקנט. ומכיוון שכך, אולי יהיו צופים וצופות שיוותרו על התענוג של חיכוך מוגבר עם עוד חרדות הוריות.
מנגד, את הדבר ש"בלקספייס" עושה היא ממשיכה לעשות בסדר גמור: שלושת הפרקים הראשונים מבססים עלילה רלוונטית, מותחת ומפותלת, שמפצה על כמה וכמה פגמים באמינות עם קצב ראוי וליהוקים טובים בתפקידי המפתח: לצד החוקר הזעוף דוידי (גורי אלפי), והשוטרת המוכשרת והלא-מוערכת מורג (רעות אלוש), ניתן להתרשם מהשחקנית נאיה בינשטוק בתפקיד נטע, נערה שעברה פגיעה מינית ומתקשה לשחזר את פרטי הטראומה, אך במקביל מסומנת כמי ששומרת כמה סודות אפלים. גם מוריס כהן מצוין בתפקיד אביה המודאג, אבל זה כמו לכתוב שהשמש הפליאה לזרוח הבוקר.
ציר העלילה הוא מסיבת הסיום הנ"ל, אותה נטע מסיימת עם הבנה עמומה שמשהו נורא קרה לאחר ששהתה בחדר עם נער בשם דקל (דין גרבר). היא מתלוננת במשטרה, עוברת בדיקות וחוזרת לביתה, אך כעבור כמה שעות גופתו של דקל נמצאת באותו חדר, ועליה פרט שמצביע על קשר אפשרי של נטע לרצח וגם על חיבור בין העונה הראשונה והחזקה לעונה החדשה. מכאן נפתח הקרב הבין-דורי שמאפיין את "בלקספייס", שהיא קצת האחות הקטנה של "אופוריה" וקצת האחות החורגת של "מראה שחורה".
התוצאה היא לא יצירת מופת, אבל כן סדרה מעניינת ואפקטיבית סביב נושא שמעסיק רבים ורבות ולא רק בישראל. למעשה, אם משווים את "בלקספייס" ל-80 אחוז מהלהיטים הגדולים של שירותי הסטרימינג, היא לא ממש נופלת מהם, כך שגם העונה השנייה ממתינה לקהל הבינלאומי. כלומר, זה שלא סולד לגמרי מתוכן ישראלי, וכמובן שאצלו הצעירים נדרשים לשרוד את גיל ההתבגרות ולא את עזה.
בקטנה
במהדורה של חדשות כאן שודר שלשום דיווח של כתבת הבריאות קטי דור, שצלל הרבה מעבר לגבולות הסביר לתוך נבכי מצבם הפיזי והנפשי של ארבעת החטופים ששוחררו, כאילו שאין סודיות רפואית וזכות לפרטיות בעולם, בטח עבור אנשים שעברו גיהינום. דור אפילו טענה כי קיימים "סממנים" שעשויים להעיד על תסמונת מסוימת, למרות ש"זה עדיין לא מאובחן". ובכן, יש סיבה לכך: התסמונת שנויה במחלוקת וכלל לא מוכרת רשמית כתסמונת פסיכיאטרית. מנגד, האבחנה לגבי האייטם די ברורה: בושה.
