יום אחרי יום, במשך שבעה שבועות, אנחנו סופרים את ספירת העומר. עומר היא יחידת מידה, עומר של שעורים המסמלים את ראשית הקציר, את התבואה החדשה.
לצידם של שדות השיבולים הכורעות ברוח מעומס גרעינים כי רב, גם המטעים עמוסי פרי, סלסילות הביכורים הנישאות בידי ילדי הגן, לבושים לבן ועל ראשם זר פרחים ירוק, מזכירים לנו את הימים שבהם עלו לרגל לירושלים להודות על השפע. "מכל קצוות הארץ הבאנו ביכורים".
שבועות הוא חגה של החקלאות הישראלית. עבודת האדמה שואבת. להיות חקלאי זה לנשום ולחיות את האדמה בלי הפסקה. זה לעמול קשה ולקחת סיכונים גדולים. עם כל הטכנולוגיה הקיימת עדיין לא ניתן למנוע קרה, רוחות או מזיקים. החקלאי נע כל הזמן בין שמיים לארץ, מאמין, זורע ומתפלל.
כשאדם נמצא במגע יום-יומי עם הטבע הוא מפתח ענווה, הוא מבין שלא הכל תלוי בו, הוא מבין שהוא חייב להאמין. כי בלי האמונה הפנימית שמהזרע הקטן הזה יצמח משהו — הוא מזמן היה קם ועוזב. וגם כשקשה לו הוא לא מרים ידיים. השנה היבול היה דל, שנה הבאה יהיה טוב. הוא יודע את זה כי ככה זה בטבע.
חג השבועות הוא הזמן להודות לחקלאים. מאחורי הפירות שאנחנו קונים בשווקים עומדים אנשים אמיצים, חרוצים, אוהבי הארץ הזו, אנשים שלא מרימים ידיים למרות שכבר הרבה שנים קשה להם מאוד. זו גם הזדמנות להיזכר שבלי חקלאות אין ריבונות וגם אין חיים. את מעט החקלאים שנותרו צריך לחזק, את הנוער הצעיר צריך לעודד לעסוק בחקלאות ולרכוש רק תוצרת כחול לבן.
חג שבועות משלב את העמל האנושי ואת הטוב שהארץ הזו מצמיחה. "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו". השנה קשה לקצור ברינה, המטעים נשרפים וגם שדות החיטה. הארץ בוערת, אותה ארץ שעמדה בשיממונה במשך שנות גלות, והחלה לפרוח מאז שבו בניה לזרוע ברגבי אדמתה. הארץ הזו לא נענית לכל אחד, היא יודעת לזהות מי אוהב אותה באמת, היא רואה מי זורע ונוטע ומי שורף אותה, מי ששורף והורס לא יזכה בה לעולם כי היא לא באמת שלו.
זו לא הפעם הראשונה שקשה בארץ ישראל. גם בימי שפוט השופטים היה קשה, החיטה לא צמחה והעצים לא נתנו פרי. משפחה אחת נשברת ועוזבת. במקום מושבם החדש הם חושבים שינוחו על זרי הדפנה, אבל הקושי ממשיך לרדוף אותם. הם מאבדים הכל, את הבית, הרכוש והילדים. נותרות רק שתי נשים – נעמי ורות. שתי נשים שלא מוכנות להרים ידיים, שתי נשים שמקבלות החלטה אמיצה - הן מתחילות מחדש.
משתי הנשים המדהימות האלו אנחנו יכולים ללמוד איך אפשר לקום ולהתרומם מתוך ההרס והשכול ובעיקר איך לא לאבד תקווה. הן מחליטות לשוב, אבל הן מבינות שהפעם זה יהיה שונה. מה שהיה לא ישוב אבל אפשר להתחיל מחדש. לאט ובסבלנות, עם המון עבודה קשה, הן בונות מחדש את הבית. על הדרך הן מגלות אנשים טובים שמתייצבים לסייע להן. לתינוק שנולד לרות ולבועז, זה המסמל את התקווה, קוראים עובד. אמונה גדולה ועבודה קשה הם שיבטיחו שהחיטה תצמח שוב.
מנעמי ורות המדהימות האלו אנחנו יכולים ללמוד איך אפשר לקום ולהתרומם מתוך ההרס והשכול ובעיקר איך לא לאבד תקווה. הן מחליטות לשוב, אבל הן מבינות שהפעם זה יהיה שונה
