לפני שנה בדיוק.
"לכה דודי, לכה דודי לקראת כלה", שירה מעט עצובה מקבלת את פנינו. "לכה דודי" הם שרים שוב ושוב. ככה אולי עשר דקות. שירה עיקשת, עיקבית, שחופרת בפנוכו כמו עם כפית.
אנחנו בבית הכנסת של קהילת "התקווה" בגונדר העשוי בד ופחונים. בשמי האובך שמעלינו זבובים וחלומות רחוקים. עבור חלק מהנוכחים, יהודי גונדר, תפילתם לפגוש את ירושלים לעולם לא תקבל מענה. האוויר מלא כאב ומשמעות.
אנחנו מתיישבים בזהירות לצד המקומיים - משלחת צה"לית שהגיעה למעין מסע מורשת ושורשים, מורכבת ברובה מקצינים יוצאי אתיופיה אבל לא רק. על אחד מספסלי התפילה מתיישב יהונתן "ברנש" צור, מפקד סיירת הנח"ל. מזווית העין אפשר לראות את החיוך שלו. איש מיוחד, ברנש. מצחיק כזה. גיבור. ייפול ב-7 באוקטובר.
לידי יושב יוני ווטה, שהיה באתיופיה רועה צאן ולימים ימונה לאחראי על תחום הבינה המלאכותית בצה"ל. "מה אתה יודע על ישראל?", יוני פונה באמהרית לאחד הילדים המתפללים, יואנס שמו. "שמחה, מדינה קדושה לגמרי", יואנס עונה. "איזה תמימות", יוני תופס את הראש, "בדיוק כמו שאנחנו היינו".
ותכף, עם סיום התפילה, כשפיסות חלת שבת יחולקו, והמתפללים ישירו את "התקווה", נתמלא קנאה ביהודים המקומיים שסביבנו. על הכמיהה מלאת המשמעות, על הדבקות, על הגעגוע לאדמה שלא דרכו עליה מעולם.
ואז קצין חינוך ראשי של צה"ל, תא"ל אופיר לויוס, יתייצב מול יהודי גונדר לכמה מילים. "אנחנו שחיים את הנס לא רואים את הנס", לובש מדי צבא המדינה, שהיא משאת נפשם, יודה בכנות עצובה.
שנה עברה מאז. המון דברים השתנו. חג השבועות שאנחנו מציינים לא דומה לזה של השנה שעברה ובכלל. באוויר מרחפות תחושות ותהיות קשות.
כי איך אפשר לחגוג את המועד המסמל את הקשר עם האדמה שלנו, כשרבים כל כך מבינינו, מצפון ומדרום, רחוקים מביתם, משדותיהם? איך אפשר לציין את הרגע שבעיני רבים מסמל את חזרת עם ישראל לארצו כשחבל ארץ מופגז ונשרף? או סתם ללבוש לבן כשמסביב קודר?
יהודי גונדר חדורי האמונה מלמדים שאפשר; שלא מוכרחים להרגיש את האדמה תחת הרגלים כדי לחגוג את השייכות אליה. את האהבה אליה.
אנחנו לא אותו העם שהיינו. בחודשים הארוכים האחרונים הבנו שכלום לא מובן מאליו. לא הארץ הזו, לא האדמה, לא חיינו וחיי אהובינו עליה. הציניות והזחיחות מלפני 7 באוקטובר קצת פינו מקום. וגם האמונה שהייתה לחלקנו לפיה בעת צרה אפשר יהיה לנדוד בעולם פגשה מציאות עוינת. פה זה המקום שלנו. הוא לא בטוח. גם חיינו. צריך לשמור עליו ועל עצמנו. אין משהו אחר.
לקרב על הבית בצפון ובדרום, באופן מעוות כלשהו, יש גם יתרונות. לומדים להתגעגע, להעריך, להסיק להבא. ובמיוחד – להצליח לראות את הנס, כמו שקצין חינוך ראשי אמר שם בבית הכנסת בגונדר, כשמעליו שמי זבובים וחלומות רחוקים. ומולו רבים מבני הקהילה המקומית עם עיניים בוערות מכמיהה; ביניהם יושב אחד, חייכן, ברנש כינויו, שעוד מעט יקריב את חייו עבור אותה אדמה.
במובן מסוים, גם אם הערב לא נרגיש שמתאים ללבוש לבן, או סתם להגזים עם הקישים וכל אלה, חג השבועות יהיה בעל משמעות גדולה מאי פעם. לאדמה שלנו ולנו יש קשר אחר.
אנחנו לא אותו העם שהיינו. בחודשים הארוכים האחרונים הבנו שכלום לא מובן מאליו. לא הארץ הזו, לא האדמה, לא חיינו וחיי אהובינו עליה
