נועה ארגמני, שאמה ליאורה חולה בסרטן מתקדם, חזרה משבי חמאס כשעוד התאפשר לה לפגוש אותה, גם אם ליאורה - כך לדברי המשפחה - כבר התקשתה לתקשר בשל מצבה. לעומתה, אלמוג מאיר ג'אן חולץ פחות מ-24 שעות אחרי שאביו נפטר בלי לדעת מה עלה בגורל בנו, תחושת החמצה מייסרת שלא נותנת מנוח לכל מי שמשהו הולם בצד שמאל של חזהו.
מדובר ברצף אירועים שלא היה עובר מפיק טלנובלות, שהיה פוסל את העלילה על הסף. "תמהיל גס מדי של טוב ורע", היה מסביר לתסריטאי, "נא להפחית את מידת הדרמה ולהקפיד בריאליזם". החיים בישראל, עם זאת, חזקים מהכל. או שמא נאמר – דרמטיים מהכל. כאן צופים בטלנובלות שלא על מנת להתרגש, אלא כדי להשתעמם.
משני צידיו של מחוגי השעון, המשמחים והעצובים, סיפורם של נועה ואלמוג מזכיר שלא בטובתם עד כמה מרכזי הוא מוטיב הזמן בטרגדיה של החטופים. בעוד אין דבר כזה "מוקדם מדי", עלול בהחלט להיות "מאוחר מדי". לכאורה, השבתם של ארבעת החטופים אחרי כשמונה חודשים סותרת את תחושת הבהילות שעולה מזעקתם של המפגינים. הנה, התנאים המודיעיניים והמבצעיים הבשילו, ויש תוצאות. סוף טוב הכל טוב, לא ככה?
אבל אם יש משהו שמתבלט מתזמון השחרור של נועה ואלמוג, זו האינדיבידואליות הקרה של העסק. לכל אחד יש זמן משלו. "אין זמן" נהוג לומר כדי לבטא תחושת דחיפות, ובתוך האמירה הזאת מובלעת ההבנה שההפך הוא הנכון – שיש ועוד איך זמן, והוא חזק מהכל. כמה זמן יש בדיוק, את זה אף אחד לא יודע. זמן הוא מצד אחד מושג אבסולוטי, שפועל באופן אחיד על כולם, אך הוא גם סובייקטיבי, משום שכל אדם מעניק לו את המשמעות שלו.
עבור אמה של ארגמני, 246 ימים היו מספיקים, בקושי, כדי לסגור את המעגל. לאביו של אלמוג, כך הסתבר, היו 245 ימים ולא דקה מעבר. הלוואי ולא היה זמן, אך הוא ישנו, ובכך שהוא חולף אין בכוחו לעשות טוב. הוא יכול, לכל היותר, לא להספיק לעשות רע עבור כולם. את משפחתה של ארגמני הוא לא הספיק לתפוס. את זו של ג'אן – כן.
איפשהו בעזה ישנם אנשים שהזמן פועל עליהם אחרת מכפי שהוא פועל על שאר בני האדם בעולם. כל שנייה שלהם היא כמו דקה, כל דקה כמו שעה. את זה אי-אפשר לשכוח. מה שנועה ואלמוג הציפו הוא את סיפור הצל שהחטופים מטילים על האדמה, זה של משפחותיהם. הן אלו שמחכות, ומתוקף כך הן כביכול סבילות, עומדות במקום, אבל זה לא נכון. לא רק ליקיריהן אין את כל הזמן שבעולם. גם להן. גם אותן צריך לשחרר.
