"מלחמת האזרחים בלבנון פרצה באפריל 1975, כשהייתי ילד. כל חיי ניסיתי להבין את הסיבות שהביאו את בני ארצי להילחם אלה באלה. ההתפתחויות האחרונות מעלות שוב את המחשבות על המלחמה ההיא, יש פחד שהיא תחזור. את התפקיד של אש"ף שחולל את מלחמת האזרחים אז ממלא היום חיזבאללה, שפועל כחלק ממחנה בהנהגת איראן ומתנהל כמדינה בתוך מדינה. הוא החליט להטביע את לבנון בעימות עם ישראל". דבריו של העיתונאי הלבנוני פארס ח'שאן מבטאים שיח שהולך ומתעצם בלבנון מאז החלה המערכה בצפון, יום לאחר מתקפת חמאס בעזה.
למה נסראללה לא הצטרף מיד לחמאס ומימש את דוקטרינת איחוד הזירות? זו שאלה שנשאלת מאז 8 באוקטובר ויש לה כמה תשובות: ההתעשתות המהירה של צה"ל בגבול הצפוני שמנעה מחיזבאללה לממש מתקפת פתע, אזהרת ה-Don't של ביידן וקירוב נושאות המטוסים האמריקאיות לאזור, והפערים בתיאום בין חמאס ליתר החברות במחנה ההתנגדות.
1 צפייה בגלריה
הטראומה חזרה. קריקטורה של הלבנונית כרמן ג'וחדר: "מי בעד מלחמה עם ישראל? ומי בעד מלחמת אזרחים?"
(צילום: מ־X)
לאלה צריך להוסיף את הזירה הפנימית. לבנון פגשה את המלחמה כשהיא בקריסה, עם משבר פוליטי שמקשה על מינוי נשיא קבוע, שפל כלכלי ואי-תפקוד מערכות הממשל, שסמל ההיכר שלו הוא ערימות האשפה, ומעמסה בדמות כ-800 אלף פליטים מסוריה ששוהים במדינה. לכן תהה הפוליטיקאי המארוני ג'ובראן באסיל, בעבר בעל ברית של חיזבאללה: "איך אתם מתכוונים לנצח את ישראל כשמאחוריכם כלכלה הרוסה, מוסדות שלטון מתפוררים ואחדות לאומית רעועה?"
ההסלמה בצפון מעוררת בלבנון חרדה מ"מלחמת לבנון ה-3" שתחריב את המדינה בגלל עימות שלא קשור ללבנונים ולא משרת את האינטרסים שלהם. "כל הנזק שנגרם לעזה כבר מאחורינו, מה התועלת בפתיחת חזית צבאית בדרום לבנון?" אמר סמיר ג'עג'ע, מנהיג הכוחות הלבנוניים (הרשימה הגדולה בפרלמנט). אחרים תוקפים בחריפות את החלטת נסראללה לסחוף את המדינה בהרפתקה מסוכנת בלי לשאול את תושביה. כמו "נהג שהחליט להתנגש בקיר עם רכב עמוס נוסעים", אמר עליו העיתונאי עלי חמודה, והפובליציסט טוני אבי נג'ם תהה "איך נסראללה מחליט לפתוח מלחמה בלי קונצנזוס, ומי אמר שאנחנו רוצים לעמוד בראש מערכה לשחרור ירושלים?"
את המתקפה על חיזבאללה מובילים ראשי המחנה המארוני, בראשם ג'עג'ע, אבל גם אישים סונים ודרוזים, וגם גורמי אופוזיציה לחיזבאללה מתוך העדה השיעית. מסקרים של התקופה האחרונה עולה כי 70-80 אחוז מהלבנונים מתנגדים למלחמה כוללת. "חיזבאללה הוא לא מפלגה לבנונית ולא מפלגת אל, אלא גוף איראני שחבריו תומכים ברעיון דתי שקשור לטהרן", מסביר חבר הפרלמנט המארוני פייר בו-עאסי. "חיזבאללה חשוב לאיראן כי הוא מעניק לה חזית מול ישראל. לחוקת לבנון אין ערך בעיניו, והאינטרסים האיראניים עדיפים בעיניו על הלבנוניים. אבל לארגון הזה יש תמיכה ציבורית רחבה, ואין שום אפשרות לנתק את הקשר בינו לבין איראן".
יש בלבנון כעס גם על כך שפעם נוספת המדינה נופלת קורבן ל"הרפתקאות של פלסטינים", כמו ב-1975, ושההיסטוריה צפויה לחזור על עצמה. האיבה שרוחשים לבנונים רבים לפלסטינים שחיים בארצם התעוררה שוב ברמדאן בשנה שעברה, כשחמאס שיגר רקטות מדרום המדינה לישראל, ושכשחוסל בכיר הארגון סלאח אל-עארורי בביירות בינואר האחרון - אז שאלו רבים אם נכון שהמדינה תגלוש לעימות רחב עם ישראל בגלל חיסול של פלסטיני על אדמת לבנון.
המחיר הכלכלי הכבד מוסיף למתח הפנימי. שר הכלכלה והמסחר, אמין סלאם, העריך באפריל כי מאז 8 באוקטובר נגרם ללבנון נזק של כעשרה מיליארד דולר, מפגיעה במבני מגורים, בתשתיות אזרחיות ובחקלאות, לצד צמצום בתיירות ומשיכת השקעות חוץ. במוקד נמצאים למעלה מ-93 אלף עקורים מיישובי הדרום שפזורים ברחבי לבנון, כמעט ללא תמיכה ממשלתית. הם צופים מלאי תסכול בסרטונים שעולים ברשתות ובהם תיעוד הרס הבתים שלהם (כ-1,200 בתים נהרסו כליל, אלפים ניזוקו קשות, ושטחי חקלאות גדולים נפגעו).
החרדה ממלחמה כוללת, שמונעת מאידיאולוגיה ומאינטרסים זרים, מחריפה את היחסים הטעונים בין העדות בלבנון ומציפה את טראומת מלחמת האזרחים שהסתיימה לפני כ-33 שנה. מצוקת תושבי דרום המדינה תורמת גם היא למתיחות. רבים מהנוצרים, מהדרוזים ומהסונים מאשימים את חיזבאללה שהוא משגר בכוונה רקטות משטח יישוביהם כדי שצה"ל יפגע בהם, תושביהם ייאלצו להתרחק, וכך משקל השיעים באזור יתחזק. הכפר המארוני רמיש, שסמוך לגבול, הפך סמל לעקירת העדות הלא-שיעיות מהדרום, והפטריארך בשארה בוטרוס אלראעי אף יצא בקריאה להפסיק את שיגורי הרקטות משטח היישוב.
"בסופו של יום, השפעת האופוזיציה הנוצרית וביקורת מצד גורמים שיעיים, שוליות בשיקולים של נסראללה", מבקש לאזן תא"ל במיל' ד"ר שמעון שפירא, מחבר הספר "חזבאללה בין איראן ולבנון". הוא שומע ומכיר את הקולות, אבל לא מושפע, וכשמישהו מגזים הוא פשוט מחוסל, כמו שאירע ב-2021 למפיק השיעי, לוקמאן סלים. את חיזבאללה הקימה טהרן והוא משרת אותה. הרכיב הלבנוני בזהותו קיים, אבל הוא מוגבל".
המתח הפנימי בלבנון משקף פער שקיים במחנה ההתנגדות. הם מציגים הקרבה, סבלנות ועמידה איתנה, אבל הם מסתירים בטן רכה. כמו בלבנון, אפשר להצביע גם על העוינות בין העם האיראני למשטר שם, ועל הסבל של העזתים וניצני הביקורת כלפי חמאס. אין בזה כדי להרגיע או לנחם את ישראל. לאותם גורמים כוח רב והם לא מהססים לפעול נגד גורמים מבית.
החשש בלבנון הוא התפתחות של מערכה רחבה במהירות, גם אם לא לכך מכוון חיזבאללה. גם ב-2006 נסראללה שגה בהערכת התגובה לחטיפה שהציתה את מלחמת לבנון ה-2. זה גם הסיוט שרווח שם עכשיו, כמו שאמר מנהיג מפלגת הפלנגות הלבנוניות, סאמי ג'ומייל, בשבוע שעבר: "חיזבאללה וישראל לא רוצים הסלמה, אבל כשמשחקים באש, כל טעות בהערכה יכולה לגרור למלחמה שתשרוף את לבנון כולה".
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
