בנימין נתניהו לא באמת מרגיש על בשרו את אימת המלחמה. בנו נמלט לחיי פאר במיאמי, חי ומאובטח שם על חשבוננו במיליונים. הוא ואשתו יוצאים ונכנסים מבתי חברים מילארדרים. האם הוא מכיר אישית אדם אחד שלא מצליח לישון בגלל מישהו שיקר לו ונמצא בתוך הרצועה? האם הוא מכיר מישהו שעקור מביתו? האם הוא מסוגל להעלות על דעתו את המחיר שמשלמים הרוב המוחלט של הישראלים - במילואים, בחרדה העצומה, בפגיעה הכלכלית?
באוקטובר 2011 נתניהו לא עידכן את משפחתי בהחלטתו לשחרר את שני רוצחיו של אחי אלחנן בעסקת שליט. 20 שנה קודם לכן הוא הגיע אלינו בעת שישבנו שבעה על אלחנן. הוא היה אז סגן שר החוץ, ההבטחה של המחנה הלאומי. שטח את משנתו על האופן שבו ראוי לטפל בטרור. יד חזקה בלבד. רק ככה נייצר הרתעה. להיזכר ולבכות.
בימים שקדמו לעסקה, כשרצינו לדעת אם גם הרוצחים שלנו מיועדים לשחרור, פנינו ללשכת ראש הממשלה - אבל אז לא היינו בצד שמרוחה בו החמאה, אז איש לא שם עלינו. צילצלתי לצביקה ברוט, כיום ראש עיריית בת-ים ואז כתב הכנסת של "ידיעות אחרונות". ל בקשתי הוא נבר ברשימות שהונחנו לפני הח"כים ומסר לי את הבשורה שאותה נאלצתי אני להעביר להוריי ולבני משפחתי.
נתניהו לא נפגש אז עם אף משפחה ששילמה את מחיר העסקה ההיא. 1,027 מחבלים, אף אחד מאלפי הקורבנות שלהם לא שמע זאת ממנו, לא היה לו האומץ להסתכל לנו בעיניים. את שליט עצמו הוא כמובן חנק בחיבוקים כל עוד היו מצלמות בסביבה. כך בדיוק עשה כשרץ לקחת קרדיט על שחרור החטופים בעיצומה של השבת האחרונה, למרות חילול היום הקדוש.
מציאות חיינו כאן מייצרת לא פעם אירועים ביטחוניים הרואיים שיש בהם גם צד שבור וכאוב. העניין עם נתניהו זה שהוא לעולם לא יהיה בצד הזה. יש כמה חריגים שבהם הכל תואם ותוסרט מראש, מקרים בודדים ותפורים מראש היטב, ואז נתניהו ייכנס גם לפגוש משפחות שכולות. זה האיש. "אוהד הצלחות", קוראים לזה בספורט. הוא יהיה שם תמיד ברגע שבו יש ניצחון, יש הצלחה, חיוכים, וזרי פרחים להגיש או לקבל. אם קצת קשה, אם את הזר צריך חלילה להניח, הוא ייעלם מתחת לאדמה. שילוב בלהות נרקיסיסטי של בריחה מכל שמץ אחריות ומרדף אחרי כל בדל קרדיט.
ביום שני בלילה גילינו שוב מה באמת חשוב לו, ועד כמה הוא לא משלנו. הוא תועד מחייך במליאת הכנסת מאוזן לאוזן, כי מזימתו הפוליטית ממשיכה לשרוד. מכל הדלק של ברית המשתמטים קיבל עוד כמה גלונים. נתניהו ימשיך לגנוב זמן, והפרות החולבות של מדינת ישראל ימשיכו לכרוע תחת הנטל. מה אכפת לו? זה פוגש אותו בחיים האישיים שלו בכלל? הוא הרי לא הישראלי הממוצע, הוא לא הישראלי הטוב, האכפתי, המתנדב, המתגייס, זה שבוכה וכואב מכל בשורה על חלל. כן, יש לנו ראש ממשלה שקופץ עד הגג כשאפשר לקבל קרדיט וחופר לעצמו בור מתחת לאדמה כשצריך לקחת אחריות. מאז ומעולם, באירוע הכל כך מורכב הזה של אי-גיוס החרדים, נתניהו לא עמד מול האומה ושטח את משנתו, פרס את עמדתו הערכית ואמר איך אפשר להתקדם אליה. הוא לא עשוי מהחומרים האלה.
ולכן החיוך הזה הוא תמצית האירוע. בצילום נלכד נתניהו ברגע פוליטי שבו הוא מממש את זממו: פוטר עשרות אלפי חרדים משירות, משיג לעצמו עוד קצת זמן אוויר פוליטי ומטיח בגבנו את הנטל. אין לו שום צורך לעמוד מולנו ולהסביר, אבל איך אפשר שלא יברח לו חיוך?
