"בעיניי זאת לא בדיוק הצעת חוק", אמר השבוע רונאל עדני, שגם עכשיו נמצא במילואים: "הצעת חוק זה משהו שנשמע טכני ובירוקרטי, אנחנו מדברים כאן על החיים של כל המשרתים, של המשפחות שלנו ושל המעגלים הקרובים שלנו, שמשתמשים בהם לצרכים לא ראויים ומפלים אותם. מדובר פה בחיים שלי, שמשלמים בהם אתנן פוליטי לאלו שהשלטון תלוי בחסדיהם".
עדני מתייחס בדבריו להחלת דין הרציפות לצורך המשך חקיקת הפטור מגיוס, שעברה בלילה ששני לשלישי בכנסת, ברוב של 63 מול 57 מתנגדים, ובכללם שר הביטחון יואב גלנט. החוק, שיאפשר הלכה למעשה את המשך הפטור של חרדים מגיוס ולא צפוי לעודד גיוס משמעותי של חרדים, ככל הנראה לא יעבור במתכונת הזו, כשגם בקרב החרדים וגם בקרב הח"כים ה"סוררים" יותר בקואליציה, יש חוסר שביעות רצון מן הנוסח שלו.
כך למשל, יו"ר ועדת חוץ וביטחון, ח"כ יולי אדלשטיין, רמז שצפויים לחול שינויים בנוסח הסופי שיובא להצבעה בקריאה שנייה ושלישית בשאיפה להתאים אותו לצורכי צה"ל. הח"כים החרדים מנגד ידרשו עוד שינויים של הנוסח לטובתם. ואולם, חיילי המילואים שעימם שוחחנו מלינים בעיקר על המהות ועל חוסר שוויון בנטל.
לדברי עדני, הוא חי בתחושה של בגידה בלתי נסבלת, ומרגיש שהשלטון רואה בו שכיר חרב: "התעוררנו עם סכין שהשלטון תקע לנו בגב. במקום להתגייס למלחמה, השלטון מתגייס למלחמה על הישרדותו הפוליטית. זאת פוסט-ציונות וזה קו אדום שאסור לחצות".
רפי ארליך, שעשה יותר מ-160 ימי מילואים מאז תחילת המלחמה, רואה בחרדים אחיו, אך גם הוא קורא לגיוסם: "תנו לחרדים את האופציה להתגייס. הרצון שיתגייסו בא מאהבה ולא משנאה. הממשלה צריכה לאשר להם להתגייס כי הם רוצים, תנו להם את ההזדמנות הזו. אנחנו צריכים אותם כי הם אנשים טובים, הם אחים שלנו והם צריכים לקחת חלק".
לדבריו, "המון חרדים צעירים אומרים לי שהסיבה שהמנהיגות החרדית כל כך אנטי כי הרחוב החרדי מקבל את עניין הגיוס. החרדים המודרניים הם שם כבר, אבל הבעיה שהילדים שלהם קטנים עדיין ולא בשלבי גיוס. ברחוב החרדי שאני עובד איתם הם שם לגמרי".
לוחם אחר, אמר: "ב-7 באוקטובר התייצבתי למילואים עם כל הצוות שלי, ושירתי רצוף עד סוף מארס, כאשר רוב התקופה היינו בתוך עזה. אני חושב שהחוק הזה הוא שערורייה. אי-אפשר לוותר על פלח הולך וגדל באוכלוסייה, ולקבוע כי לא ישרת כלל. ההחלטה הזו מגבירה את הנתק והניכור בין אותם אלה שנושאים בנטל לבין אלה שמשתמטים".
רס"ן במיל’ אורן סמדג'ה הוא בן 44, ומתגורר עם משפחתו ושלושת ילדיו במושב חרות. בימים שבהם הוא לא במילואים, הוא עובד כמנהל קבוצת פיתוח בחברת הייטק. אלא שמאז תחילת המלחמה, הוא נמצא כבר 150 ימים במילואים. את שירות המילואים שלו היה אמור לסיים באוקטובר 2024, אבל הוא כבר קיבל צו 8 שלישי. "מה שכואב פה באמת זו האמירה הערכית – הניתוק המוחלט של הממשלה מהדרג הלוחם. כששואלים אותי למה אני עושה מילואים אם ככה הממשלה מתנהגת – למרות שזה פוגע לי בבריאות, במשפחה, בבית ובעבודה – אני תמיד מסביר שאני לא עושה את זה בשביל הממשלה, אלא למרות הממשלה. אני עושה את זה בשביל העם, שלמרות המתחים הוא מלא בדברים מדהימים ובתעצומות נפש, מורכב מאנשים נכונים וערכיים. בשבילם אני עושה מילואים, לא בשביל חבורת המנותקים בהנהגה".
הוא מספר ש"הרבה שנים אני מסתובב עם הטייטל של הפראייר, שמשרת במילואים, אבל מעולם לא הרגשתי כזה. תמיד ידעתי שזו זכות ענקית לעשות שירות משמעותי וחשוב, לכן הטייטל הזה מעולם לא הפריע לי".
אלא שלדבריו, "השנה כמות ימי המילואים מטורפת. שירתי שלושה חודשים בעוטף עזה, חודש וחצי בשכם, ומצפה לי עוד סבב שלישי של לחימה ברצועת עזה. לי ברמה האישית יש לי שקט מהבית. אשתי לביאה, היא מבינה את גודל השעה. אבל אני גם מבין שזכיתי באישה לביאה, ושלא אצל כולם זה המצב. בתור מפקדים, אנחנו נדרשים להפעיל הרבה מאוד שיקול דעת עם החיילים שלנו – זה שאשתו כבר לא מצליחה להתמודד עם המצב, זה שהעסק שלו קורס, זה שהילד שלו עם צרכים מיוחדים - כל אחד והסיפור האישי שלו. האתגר הולך וגדל".
רס”ן במיל’ דן מרון, בן 30, הוא לא רק משרת מילואים שעשה כבר יותר מ-200 ימים, אלא גם מפונה מביתו בקיבוץ שניר. לדבריו, "אין פה ימין ושמאל, זה לא החלטה על בסיס אידיאולוגי, אלא לפי מה שמשרת את הסקטור של מי שנמצאים בהנהגה". הוא מספר ש"עצרתי את החיים שלי, השארתי מאחור את לימודי התואר השני, בת הזוג, משפחה, חברים - כדי לעשות את הדברים שאני מאמין בהם. המדינה חייבת לפתור את הבעיה שדחתה כבר שנים, אבל היא לא רוצה לפתור כלום".
