טאלב סאמי עבדאללה, בכיר בחיזבאללה, חוסל בשלישי בלילה בצור. למחרת בבוקר נערך הארגון לפעולת תגמול: יותר מ-200 חימושים שוגרו לעבר הצפון. בהודעה שהפיץ חיזבאללה בעברית הוזכרו בשמותיהן ארבע מטרות עיקריות: יחידת הבקרה האווירית בהר מירון, בסיס צבאי בעין זיתים, מטה מילואים בעמיעד ו"מפעל בלאסן בהתנחלות סאסא".
פלסן, לא בלאסן; קיבוץ, לא התנחלות. מנגנון התעמולה של חיזבאללה זקוק למקצה שיפורים. ארבעה טילי נ"ט מתקדמים מדגם קורנט EM שוגרו לעבר הקצה החשוף של המפעל. האזעקה הופעלה רק לאחר השיגור הראשון. פורסם שחלק מהטילים גרמו נזק לרכוש. אילו היה הבניין מלא באותה שעה בעובדים, עלול היה להתרחש אסון. כפסע, אם מותר להשתמש בביטוי שיצא מפיו של נתניהו בהקשר פחות מוצלח. אורי שמש, רכז הביטחון של הקיבוץ, הורה לפנות את הבניין בעוד מועד. הזהירות שלו הצילה חיים רבים.
סאסא הוא קיבוץ שיתופי, אחד מקומץ קיבוצים שההצלחה החומרית שלהם מאפשרת להם להמשיך לקיים חברה שוויונית, חברת מופת, כמו פעם. אמרתי למיכל צורן, חברת הקיבוץ, שסאסא מזכיר לי את קיבוץ בארי בימים הטובים שלפני 7 באוקטובר. היא החזירה לי חיוך חם, עצוב. "יש קבוצה של קיבוצים שיתופיים", אמרה. "מפעם לפעם היינו נפגשים. היינו אומרים לאנשי בארי, אחים אנחנו: אתם ברשימת הכיבוש של חמאס, אנחנו ברשימת הכיבוש של חיזבאללה. אמרנו וצחקנו. ב-7 באוקטובר הרגשתי שאנחנו תמונת ראי של בארי, ראי שחור".
מקור ההכנסה העיקרי של בארי הוא מפעל הדפוס שלו; מקור ההכנסה העיקרי של סאסא הוא פלסן, מפעל למיגון כלי רכב צבאיים באמצעות חומרים מורכבים. הצבא האמריקאי היה הלקוח העיקרי. מפעלי משנה של פלסן הוקמו בארצות-הברית, בצרפת וביוון. מאז 7 באוקטובר הלקוח העיקרי הוא צה"ל. המלחמה היא גם אסון, גם פרנסה.
חמישה רובים היו לכיתת הכוננות בסאסא ב-7 באוקטובר. המצב היום טוב יותר, אבל לא בהרבה. נגיע לזה. על שרוול חולצתו הצבאית של אורי, הרבש"ץ, במקום שמיועד לתג יחידה – יש חיילים שמדביקים שם את המילה "משיח" – מתנוסס תג היחידה של סאסא: ציור של סלמנדרה מזן נדיר שנמצאה בשטחי הקיבוץ, ולצידה השם – כיתת הכוננות, סאסא.
הר מירון, עם המתקן הצבאי בפסגתו, משקיף על הקיבוץ מדרום; הכפר הנוצרי רמיש משקיף עליו מצפון, מלבנון. לרמיש יש יחסים ידידותיים, מרובי שנים, עם סאסא. לידו עייתא א-שעב, כפר שיעי. רוב השיגורים באים משם. המטרה היא לפגוע בבסיס הצבאי על הר מירון: מבחינת חיזבאללה הפגיעות ביישובים הישראליים הם נזק אגבי. בשמונת החודשים האחרונים נפלו עשרות רקטות שכוונו למירון על אדמות הקיבוץ. מפעם לפעם משגרים לקיבוץ עצמו: אולם המופעים הגדול של בית הספר חטף מטח קורנטים, ועכשיו גם המפעל.
המרחק של סאסא מהגבול נע מ-2.6 ק"מ ל-3.5 ק"מ. כשבנו את המפעל, את בית הספר ואת הבתים על המדרון הצפוני, לא חשבו שבצד השני תצמח מדינת טרור.
העורבים צווחו ועפו
ריח השריפות מלווה את הנוסע בדרך מצפת לסאסא. פה ושם כבאית מטפלת ביער שפרצה בו אש. כביש הצפון ריק. חג שבועות ראשון בלי מטיילים. יישובים נטושים. הירוק העז – אין ביוני ירוק כזה בשום מקום בארץ – מתבזבז עליי. 1,100 מ"מ גשם ירדו בסאסא בחורף האחרון: נדיבות החורף תורמת עכשיו את שלה לשריפות הקיץ. מפעם לפעם נשמע בום, של כוחותינו או של כוחותיהם. בין לבין שורר שקט מוחלט בחלק הזה של הגליל. שקט נפלא, יאמר אחד. שקט מחריד, יאמר אחר. אחת החברות בסאסא סיפרה לי שכשעברו הקורנטים מעל ראשה, מה שהדהים אותה היו העורבים. "יש אצלנו המון עורבים", אמרה. "הם צווחו ועפו בבהלה, בבת אחת".
הקיבוץ נוסד ב-1949 על ידי קבוצה של עולים מאמריקה, לוחמי מלחמת העולם השנייה. "זה מסביר את היזמות, את הפתיחות", אמרה מיכל צורן. אביה לחם בצי האמריקאי. "קיבוץ קטן על גבעה נידחת, בשום מקום, 420 נפש כולל כלבים וחתולים, ותראה מה קם פה. זה מדהים".
היא פנתה ללימודים גבוהים, צמחה במפעל והייתה למנהלת שלו. לפני שש שנים הציע לה אופיר ליבשטיין, אז מנהל איגוד התעשייה הקיבוצית, לנהל את האגף לסחר חוץ באיגוד. "עזבתי הכל והלכתי אחריו", היא אומרת. ליבשטיין, איש כפר עזה, נבחר לימים לראש המועצה האזורית שער הנגב. הוא נרצח בקיבוצו ב-7 באוקטובר. צורן מחלקת את זמנה בין האיגוד לקיבוץ. היא חברת הדירקטוריון של פלסן וחברת כיתת הכוננות. בנוסף, לקחה על עצמה את המאבק להצלת התעשייה בצפון. "מפעל ההתיישבות כאן בסכנה קיומית", היא אומרת. "אתה שואל איפה הממשלה? אין ממשלה".
סרבן בן 90
2,000 נפש היו מגיעים ליישוב הקטן הזה מדי יום, רובם ילדים שלמדו בבתי הספר במקום, ומיעוטם עובדים במפעלים (בסאסא יש עוד שני מפעלים קטנים: אחד לסייבר, ואחד, בוזה שמו, לגלידה). הילדים באו מקיבוצים, ממושבים, מייישובים מוסלמיים, דרוזיים, צ'רקסיים, נוצריים. עם רב. בגליל כל סקטור מנסה לקיים את האוטונומיה שלו. סאסא מאמין ברב-תרבותיות. את המסגרות החינוכיות העבירו מאז המלחמה לקיבוץ מעגן, על שפת הכנרת. העובדים הלכו גם הם לסובב כנרת, בעקבות הילדים. הם מגיעים כל יום למשמרות: המפעל לא רוצה להפסיד אותם, והם לא רוצים להפסיד את המפעל. התאילנדים מתייצבים יום-יום לעבודה במטעים. הקיבוץ מגדל תפוחים, אבוקדו וקיווי.
"נחישות", אמרה מיכל. "יש פה נחישות מאוד גדולה להמשיך. ויש פה קהילה, וציונות".
היא סיפרה שמאז תחילת המלחמה היו שבע הלוויות בסאסא, כולן של ותיקי הקיבוץ. הזקנים לא מחזיקים מעמד. הם לא יכולים לעמוד בעקירה, בפליטות. ליבם נשבר. סיפרתי לה על גל דומה בניר יצחק, קיבוץ בעוטף שהוכה קשה ב-7 באוקטובר, וחבריו עדיין לא חזרו הביתה. "כד זקן שמעבירים מהמקום שלו למקום אחר, נשבר", אמרה אחת הוותיקות.
סאסא חפורה כולה, זכר לתפיסת הביטחון בשנות ה-50 וה-60. תעלות בטון מרשתות את הקיבוץ ומתחברות למקלטים גדולים, תת-קרקעיים. הדשא, העצים הגדולים, ציוצי הציפורים, קוברים תחתיהם את זיכרון המלחמה מהבוקר. יפה שבא לבכות.
בשמונה ורבע נורה הקורנט הראשון. כיתת הכוננות וכיתת הכבאות הגיעו מיד והשתלטו על האש. "יש לי כאן חבורה מדהימה", אמר אורי שמש. "ידעתי שביום כזה, אם אצטרך משהו מהצבא, לא אקבל. אנחנו חייבים לסמוך על עצמנו".
מה ציפיתם שהמדינה תיתן לכם ולא נתנה, שאלתי.
"יש לי אכזבה גדולה", אמר אורי.
האם ציפיתם שצה"ל ייכנס לדרום לבנון ויכבוש מחדש את רצועת הביטחון, שאלתי.
שמש התלבט. "אני מקווה שזה לא ייגמר בהסכם", אמר. "לדעתי, החלטה 1701 של מועצת הביטחון לא קיימת יותר. אני לא מאמין בהסכמים איתם – הם הפרו אותם אז, ויפרו שוב. אני מאמן את כיתת הכוננות כדי שתדע לעבוד גם אחרי המלחמה".
האם כיתת הכוננות שלכם קיבלה את כל הציוד הדרוש, שאלתי.
דודו צורן, איש גדול, ניגש מפינת הקפה. "אין ציוד", אמר. "מדינת ישראל עסוקה רק בכיסוי תחת. מצד אחד היא בונה היום על כיתות הכוננות. מצד שני היא לא נותנת להן כלום".
אני מסתכל על הנשק שמונח בחיקו של אורי שמש: מיקרו תבור תוצרת ישראל, מצויד בכל העזרים.
"כל מה שאתה רואה על הנשק, אנחנו קנינו", אמר שמש. "אין לנו נשק לטווח ארוך".
הם לא התלוננו – הם כעסו. מאז 7 באוקטובר נפערה תהום בין שתי המילים האלה. מי שמתלונן, חושב שיש לו כתובת. מי שכועס, יודע שאין. "אמרו לנו שבאירוע חדירה אנחנו צריכים להחזיק 72 שעות לבד", אמרה מיכל. "עם מה נחזיק, עם נשק קל?"
אורי סיפר ששידלו אותו בצבא לצמצם את העבודה או להוציא עבודות החוצה. ההחלטה של הקיבוץ הייתה שלילית. הנחישות הכריעה. פעם בשבועיים מגיע לקיבוץ פסיכולוג. הוא יושב עם אנשי כיתת הכוננות. "זה עובד מצוין", אומר אורי. הוא סיפר שחלק מהרבש"צים ביישובים השכנים נשברו מהלחץ. בלית ברירה החליפו אותם.
עוד אנחנו מדברים, ואני רואה בקצה הדשא גבר מבוגר צועד מחדר האוכל, חולצת חג לגופו. חשבתי שהוא אחד ממייסדי הקיבוץ. טעיתי בו. הוא סיפור.
גרגורי (בקיבוץ קוראים לו גרג) כאנמן, בן 90, עלה לארץ מלנינגרד, היום סנט-פטרסבורג, ב-1981. ב-1983 הגיע לסאסא.
עולה מרוסיה בקולחוז? שאלתי. זה לא מסתדר לי.
"קולחוז זה לא קיבוץ, וקיבוץ זה לא קולחוז", אמר. "החבר סטלין חשב שהוא לוקח דוגמה מהקיבוצים והקים קולחוזים. הוא לא הבין מה זה קיבוץ".
אבל אתה, אמרתי, מצטרף לתנועה שהמנהיג שלה האמין שברית-המועצות היא המולדת השנייה.
"זה היה פעם", אמר בנחרצות. "ברוסיה הייתי דיסידנט, מסורב עלייה. כינסתי בבית שלי חוגים להיסטוריה יהודית. אנשים לא ידעו כלום. הקג"ב חקר אותי פעמיים. הם שאלו אותי, איך זה שלא אסרנו אותך? כשבאתי לארץ הזמינו אותי לחקירה בשב"כ. הם שאלו אותה שאלה: איך זה שלא אסרו אותך?"
מה עשית בסאסא, שאלתי.
"עשר שנים עבדתי במטע", אמר. "אחר כך התעסקתי בביטוח: עשיתי ביטוח לכל מה שיש בקיבוץ, גם לחברים. עכשיו אני בפנסיה".
"הוא מתעקש לעזור בחדר האוכל", אמרה מיכל בשקט. "הוא מסרב לעבור למעגן. הוא סרבן עזיבה".
המעבר ממסורב עלייה לסרבן עזיבה היה כרוך, לפחות אצלי, בהרבה קסם. אופי זה אופי. למה לא עברת למעגן, שאלתי.
"מה יש לי לעשות שם?" השיב. "הבית שלי כאן".
ואשתך, שאלתי.
"גם אשתי מסרבת", אמר בגאווה, בשמץ פאתוס, כיאה לשורשיו הרוסיים, כיאה לגילו.
המציאות בצפון פסימית: אין בשורה. בכל זאת, מכל ביקור שם אני יוצא אופטימי: האנשים הם הבשורה.
מכונת כביסה מעופפת
אחד הלקחים שהפיק צה"ל מאסון 7 באוקטובר הוא שחייבים להיערך להתקפה בהפתעה. הופתעת: לא היה מודיעין ולא הייתה התרעה. נקלעת למצב כאוטי. איך תיערך? תרחיש הקצה אומר שהאויב חדר ליישוב או לבסיס צבאי, ובמשך 72 שעות צה"ל לא מצליח לחבור אליו. זה נשמע מבהיל, וזה אכן מבהיל. הוא מזכיר מחזות אימה ממלחמת העצמאות ומהמעוזים במלחמת יום כיפור. זה תרחיש מחמיר אבל קיים, קובעים בצבא. זו דפ"א (דרך פעולה אפשרית).
כיתות הכוננות אמורות לבלום את האויב לאורך שלוש היממות האלה. האם הן מצוידות בהתאם? לא, הן לא מצוידות בהתאם. אם הבנתי נכון, הסיבה איננה מחסור בציוד. הסיבה היא שכיתות הכוננות בחלק מהיישובים אינן מאומנות מספיק. זה עלול להסתיים בירי על כוחותינו או באסון אחר. במילים אחרות, יש פער מדאיג בין המשימות המוטלות על חיילי הכיתות לבין הביטחון שלהם שיעמדו במשימות בהצלחה. הפער מקרין על המורל של התושבים ועל הנכונות שלהם להתגייס. אין פלא שחלק מהרבש"צים מתפטרים.
אירועי 7 באוקטובר פתחו מחדש את הדיון בצבא על ניהול סיכונים. הענקת רישיון למסיבת טבע סמוך לגבול היא ניהול סיכונים; דילול הכוח בשבתות ובחגים היא ניהול סיכונים; העברת כוחות לחזיתות אחרות היא ניהול סיכונים.
באוגדה 91, שמופקדת כרגע על גזרת לבנון, משולי הגולן עד מעבר להר מירון, הדיון בשאלה הזאת יומיומי. האם, למרות הוודאות שחיזבאללה יגיב בהסלמה על חיסול אחד המפקדים הבכירים שלו, לאפשר טקסי חג שבועות ביישובים או לא? הוחלט לאפשר, למרות הסיכון. האם לעצור את טיולי החג על הצירים? הוחלט לא לעצור, אם כי מטיילים מעל לקו ראש-פינה–עכו לא ראיתי.
השיח ביחידות שמוצבות בצפון, גם בין האזרחים, נדרש לשאלה מה מכלי הנשק של חיזבאללה מסוכן יותר: האם הקורנט, שמשוגר בכינון ישיר, בלי התרעה, למרחק של עד שמונה ק"מ וחודר לכל בית? האם הטיל אלמאס, שמצויד במצלמה ולכן יכול להגיע מעבר לגבעה ועדיין להיות מדויק? האם רע"מ, ראשי תיבות של "רקטה עתירת משקל", שהטווח שלה קצר אבל היא כבדה בחומר נפץ? בצבא קוראים לרע"מ "מכונת כביסה מעופפת". היא לא מדויקת אבל מסוגלת לגרום במוצב או ביישוב לנזק גדול. האם הכטב"מים המתאבדים, שמסוגלים להגיע לכל מקום, גם לעכו ולחיפה ולטבריה ולדייק בפגיעה, אבל נושאים עליהם מעט חומר נפץ?
כל קצין וטעמו, כל חייל וניסיונו. אחד הלקחים שנלמדו בשמונת חודשי המגננה הוא שמי שמקפיד להיות במרחב מוגן, הסיכוי שיינזק קטן מאוד.
האם יש שחיקה בהתייצבות של כוחות המילואים? יש שחיקה, אבל בדרגי האוגדות מגדירים אותה בשלב זה כשחיקה טבעית. חטיבת אלכסנדרוני, שמשתייכת לאוגדה הצפונית 91, נקראה בשבוע שעבר ללחימה בעזה – תקופת שירות שנייה לאחר תקופת שירות ארוכה בצפון. ההתייצבות הייתה באחוזים טובים אבל לא הייתה מושלמת. הצבא בחר להתמודד בשיחות שכנוע עם הלוחמים, בוויתור על מי שלא השתכנע ובצעדי ייעול. פה ושם ויתרו על סד"כ. בפעם הבאה יהיה עוד יותר קשה.
בדרך דרומה, בצומת עמיעד, מפגינים חסמו את כביש 90. "אנחנו מילואימניקים כועסים", כתבו בכרזה שפרסו לרוחב הכביש. "אחד בישיבה ואחד בשכיבה (במארב)", כתבו בכרזת בד נוספת. זאת הייתה הדרך שלהם למחות על חוק ההשתמטות. לאחר שלוש דקות וכמה צפצופים של נהגים, גם להזדהות וגם לזירוז, הסירו את החסימה. ישראל היא מדינה מרתקת בימים אלה, לוחמת החוצה, גועשת פנימה. השאלה היא כמה זמן אנשים יוכלו להמשיך כך, באין מרפא.
