מוזר ש"אפקט שטייף" מוגדר כסרט דוקו, מוקרן בערוץ דוקו והושק בפסטיבל נחשב ליצירות דוקו. זה מוזר משום שהוא, ובכן, לא דוקו, אלא שילוב בין סרט קומיקס לכתב הגנה משפטי. העומדת במרכזו, כתבת הפלילים הוותיקה של גלי צה"ל, הדס שטייף, מצוירת גם בתור אלת צדק חריפה וגם בתור "ילדה בת 60 ומשהו", כהגדרתה של העיתונאית נורית קנטי. האחרונה באה לשמש כמליצת יושר (כמו כל הדוברות והדוברים), אך מבלי משים חשפה מרכיב בלתי נסבל בעבודה המקצועית של מי שעוסקת בדיני נפשות.
הסרט של ג'ולי שלז, במאית מצוינת אך כאן היא קודם כל גרופי, משרטט את דרכה של שטייף תוך התמקדות בפרשת הפריצה לטלפונים של עו"ד אפי נוה. המסלולים אינם מקבילים, וזה נכתב לזכותו של הסרט מבחינה אמנותית: הוא ערוך באופן מעניין, קולח וקוהרנטי הרבה יותר משטייף עצמה, כך שכל פרק בחייה מתלכד עם צומת כלשהו בפרשת נוה. זהו מהלך חכם שבונה את הנרטיב לפיו היא לא ביצעה שום חטא, וגם אם כן – המטרה מקדשת את האמצעים.
השאלה האם שטייף הפרה את הפרטיות של נוה עדיין נדונה בבית המשפט, אולם יש להניח שהפסיקה לא תקום ותיפול על הרזומה המרשים והחשוב של שטייף בליווי נפגעות הטרדה ותקיפה מינית. לעומת זאת, העובדה שהסרט לא טורח לברר לעומק ומכל הכיוונים את סוגיית הפריצה, ולא רק מההיבט הפלילי לכאורה אלא גם מבחינת האתיקה העיתונאית, מעלה תהייה שמא "אפקט שטייף" הוא בעצם שלב הטיעונים לעונש. אם זה היה היעד, הוא הושג, אך זה כמובן לא קשור למה שקרה מרגע ששטייף שמעה מגרושתו של נוה (שגרסתה משוחזרת באמצעות שחקנית) על קיומם של הטלפונים ועד שהם נפרצו.
אלא שגם מהפן האישיותי, "אפקט שטייף" נמנע מנבירה חסרת פשרות בפרסונה ואף מתעלם מפרקים מעניינים, שנויים במחלוקת ורלוונטיים לפענוח דמותה ושיטות העבודה שלה. דוגמאות לא חסר: הרומן הבעייתי עם ניצב (בדימוס) אורי בר-לב וסיקור הפרשה שבה נחשד בהטרדה; המתחזה שהפילה אותה ואת כושר השיפוט שלה בפח; והטענות החמורות שהעלתה נגד אהוד אולמרט ב-2017. כתמים שיכולים להרוס קריירה, כגון ההרשעה בסיוע להאזנת סתר בשנת 2000 והביקורת הקשה שהטיחו בה שתי הערכאות שדנו בתביעה של נתן זהבי נגדה, לא מפריעים להצגתה בתור הכלאה של ז'אן דארק ואמא תרזה.
ובכלל, מרוב אמפתיה וסימפתיה כמעט נשכח ששטייף מחויבת מוסרית לתת דין וחשבון לציבור, שמימן את עבודתה לאורך עשורים שלמים. אפילו הסרט הזה זכה לתקציב ציבורי, אך במקום תשובות הוא מספק פרופגנדה. נו, מה זה אם לא "אפקט שטייף".
בקטנה
המינוי של דמות בעייתית ואנטי־עיתונאית כמו יוליה שמאלוב־ברקוביץ' לתפקיד מנכ"לית חדשות "רשת" הוא לא פחות מיריקה משפילה בפרצופם של העיתונאים והעיתונאיות שעוד נותרו בחברה המתפוררת. כמה אירוני שכך מסתיים שבוע שבו נפתחה חקירת משטרה נגד שרה בכירה בעקבות תחקיר נוקב ששודר בערוץ: במקום לוודא שיהיו עוד כאלה, בהנהלת "רשת" כנראה החליטו לכבות את האור בכיבוי צופי.
