אומרים שהמטרה של נבחרת ישראל היא לעלות ליורו 2028. לפחות לפי המשחקים הראשונים ביורו 2024, אנחנו בכלל לא בכיוון.
תראו מה עשו נבחרות שהפסדנו להן לאחרונה: סקוטלנד הושפלה, הונגריה הפסידה לשווייץ והייתה נחותה ממנה משמעותית רוב המשחק (התיקו שהשגנו בקושי מול שווייץ במוקדמות היה סטיית תקן). אפשר רק לדמיין מה היה קורה לנבחרת שלנו בבמה הזאת. כן, אולי היו מאות אלפי ישראלים ברחובות מינכן, אך כבר בפתיחת המשחק הם היו מתחילים לבכות, ולא מההתרגשות של ההמנון. נבחרת ישראל הייתה שוברת שיאים שליליים ביורו 2024.
גם בבית הכי אפור ביורו הזה אין לנו מה למכור, לא מול סלובקיה ולא מול רומניה. אולי נגד גיאורגיה אנחנו שווים תיקו, ביום טוב של ההגנה הישראלית שבו תספוג רק שער אחד. הבעיה היא שלא היינו מוגרלים בבית עם נבחרת חלשה כמונו. אנחנו לא קרובים להיות בין 24 הנבחרות הטובות באירופה, בטח אם לוקחים בחשבון שביורו עצמו הנבחרות מעלות הילוך. שווייץ של המוקדמות היא לא שווייץ של שלב הבתים. היא לא תקבל גול משון וייסמן.
עם כל הכבוד לעבודה בנבחרות הצעירות, להופעה הקרובה באולימפיאדה ולמאמן החדש רן בן-שמעון - לכדורגל הישראלי יש עדיין המון עבודה. אפשר לשאוב השראה מהנבחרת הישראלית היחידה שהגיעה לטורניר גדול, הנבחרת של מקסיקו 1970. מדהים איך העקרונות שהטמיע עמנואל שפר עדיין רלוונטיים לכדורגל של היום. קודם כל כושר גופני, אחר כך הגנה, ועם השאר ננסה להסתדר. לשפר היו עוגנים שסמך עליהם, 11 שחקנים שהלך איתם באש ובמים. הוא היה אוטוריטה ואף אחד לא היה יכול לערער על החלטותיו. מאמן חזק והגנה טובה הם הבסיס לנבחרת מוצלחת. זה לא השתנה מאז 1970 ולא ישתנה גם ב-50 השנים הבאות. וכרגע, אין לנו את זה.
כשנגיע למוקדמות יורו 2028 נתחיל לחלום ולפנטז כרגיל. השאלה אם יהיה לנו בכלל בסיס לפנטזיות ולחלומות. הכדורגל הרי לא מחכה שנדביק את הפערים. כרגע נראה שאפילו נבחרות בינוניות נמצאות כמה צעדים לפנינו. טוב שאנחנו רואים את הטורניר בטלוויזיה.
