פעם היה הרבה יותר פשוט לראות כדורגל. מה שהתגלגל על הדשא ונתפס בעין, היה המציאות. פס - פס, גול - גול, זה הכל. בלי ואר ובלי פוליטיקות.
היום טורניר כמו היורו זה חישובים על גבי חישובים. הרבה לפני המרקע והפיצוחים, אתה בולע שני כדורי ריטלין, פותח אקסל, עושה לך טבלה מכובדת עם עמודות והכל: תגובת כל מדינה ל-7 באוקטובר, עמדתה בעניין מדינה פלסטינית, מידת הפרגון לשחרור החטופים. משקלל לך. אין לחץ. שהם יהיו בלחץ.
קחו למשל את משחק הפתיחה, בשישי, כאן 11, גרמניה נגד סקוטלנד. ראש ממשלת סקוטלנד, שיהיה בריא, יש לו חתיכת פה. אלוהים ישמור של פה - טיהור אתני, כאלה. אז אין מצב שחבורת החמת חלילים הזו היא אופציה.
וכשגרמניה תופרת את סקוטלנד, אחד, שניים, חמישה גולים, יאללה מוסיאלה, תן בראש סבא מולר (מה, הוא עוד פה?), אתה מאושר. ושוכח לרגע מהבחוץ.
רק שאז קורה שהמשחק מסתיים, ולירן שכנר, שדרן כאן 11, מרצין מול המצלמות. קילומטרים ספורים מהאצטדיון שכאן, במחנה דכאו, הוא מגלה, סבא שלו ושני אחיו שרדו. "עבורי לשדר ממינכן 80 שנים אחרי זה ניצחון גדול", הוא מרגש.
איזה עולם מסובך יא אללה. בכדורגל, בכל אופן, אין בלתי מעורבים. יש אויבים חדשים ויש ישנים. ויורו זה האירוויזיון של הכדורגל. רק שפה, קל להבחין, אנחנו לא משתתפים. תפקידנו לנחס פסיבית, מרחוק. לאחל בולענים בעיגול האמצע. להקת עורבים מעל רחבת השוער. התכווצות שרירים המונית. כאלה. והכל בקטע טוב. הכי מהלב.
ב"חדשות שישי" של כאן 11, רגע לפני משחק הפתיחה, אורי לוי רקח כתבה על הפעם ההיא שבה היינו הכי קרובים להשתתף בטורניר. אי שם ב-1999, כשנבעטנו מהכניסה ליורו בחמש אפס על ידי דנמרק. ועל הדרך עשינו בושות עם פרשת נערות ליווי.
היה שם, בכתבה, קטע ארכיון מאלף שאומר הכל. אהוד ברק, ראש הממשלה דאז, בא לבקר את שחקני הנבחרת, שהסתובבו באותם ימים במצב צבירה מראדונה. אתם עוברים את דנמרק, אני מביא שלום וביטחון. ברק הודיע להם על עסקה, שבה אף אחד לא מילא את חלקו. ואז עוד היינו הכי קרובים.
השידור של שכנר, כשהפרשן אורי אוזן לצידו, אם לחזור ליורו בכאן 11, לא הפתיע בשום צורה. כלומר היה מקצועי והכל, לא אומר. שניהם באמת ידעני כדורגל. ולשכנר יש הומור. והם לא מפריעים למשחק, ההפך. זה לא מהאלה שאתה תולש שערות. ועדיין לאירוע בסדר גודל כזה אפשר היה לחשוב על שידוך מחוץ לקופסה. אולי של ניגודים. נגיד שיהיה בו אחד שיביא אטרף, סטייל אושרת עיני ויונתן כהן, שמדליקים אחד את השני.
אבל אלה לא הצרות שלנו, כאמור. אם לא פשוט להיות ישראלי בימים אלה, תארו לעצמכם מה זה להיות אוהד כדורגל ישראלי. אתה עובר על המשתתפות, לא מוצא בעד מי להיות. יש משחקים שאתה בעד שתימצא הדרך החוקית ששתי הקבוצות יירדו מפסידות. פלוס מתיחות ברצועות.
כן, עד כדי כך הסתבכנו בעולם. ועכשיו, לט דה גיימס בגין.
בקטנה
הידעתם: בחמסינים מהסוג שאנחנו חווים יש לפינות התחזית נוהל מסודר. דוגמים 48 מעלות בצל מיישוב בבקעה עם שם תנ"כי, דוגמת "גלגל" (ערוץ 13), ומצלמים טיגריסים מלקקים גושי קרח (כאן 11). בחמסין הבא: דב עם גופייה ועיגולי זיעה רודף אחרי צ'ינצ'ילה, ו־ 60 מעלות באור כשדים.
