בכל בוקר, זה שמונה חודשים, פותח שמעון פרץ את גלריית היודאיקה שלו שבלב שוק הגלריות בעיר העתיקה בצפת, מנקה את האבק מיצירות האמנות היוקרתיות, ויושב. אחרי כשעתיים הוא קם, מנער את בגדיו, מניח את ספר הלימוד וסוגר. לקוחות? אין אף אחד. "אני פה בגלריה 15 שנים ודבר כזה לא היה", הוא מספר, "בקורונה לא עבדנו כמעט שנתיים אבל קיבלנו פיצוי. עכשיו אנחנו לא מוכרים כמפונים והמדינה אומרת לנו שזו לא בעיה שלה שאין פה תיירים".
כל החנויות בשדרה הארוכה ומלאת ההוד העתיק סגורות. על הקירות מודבקות "מודעות אבל" שנתלו לאחרונה על ידי נציגות בעלי העסקים בעיר העתיקה. "אנו מודיעים על פטירתם בטרם עת של התיירות והמסחר בצפת ז"ל, שהופקרו וננטשו בשדה הקרב עוד מתקופת הקורונה ועד ימים אלה על ידי ממשלת ישראל ועיריית צפת", נכתב.
פרץ מביט לעבר מודעות האבל בחיוך עצוב. "המזל שלי שאני בעל הבית של העסק", הוא אומר, "יש לי רק הוצאות של ארנונה וחשמל. יש פה עסקים שבכל חודש יש להם 20-30 אלף שקל של נזקים ומשלמים גם שכירויות". בחודש האחרון הוא הכניס 3,000 שקל בלבד מכמה תיירים מזדמנים. "בעונות מקבילות אפשר להכניס גם 40 או 60 אלף שקל", הוא אומר, "אני מצפה שהמדינה, ברגע שתוכל, תפצה אותנו".
גם גלריית כנען במתחם "עץ התאנה" בעיר העתיקה סגורה. כשאנחנו נכנסים לחצר יוצא אלינו מהקומה השנייה שלום אלעד. הוא עובד זה חמש שנים במפעל הוותיק ואורג על הנול המכני טליתות וצעיפים. המחירים לפריט נעים בין 900 ל-1,600 דולר. "אתה שומע את השקט הזה? זה מה ששומעים פה בשמונת החודשים האחרונים", הוא מספר, "לפעמים שומעים את האזעקות ממירון ואני ממהר לגג לצלם את היירוטים. יש פה 300 מטר של גלריות שבעונות שונות מלאות עד שאתה לא יכול לזוז. הכל פקוק ועמוס. עכשיו כמעט כל החנויות סגורות".
עם פרוץ המלחמה הוא יצא לחל"ת, אבל כשנגמרו ימי הזכאות הוא חזר לעבוד במפעל. "הבעלים החליטו להשאיר אותי כי אם המקום נסגר, מבחינתם זה ניצחון לאויבים שלנו", הוא מסביר. מפעל הטליתות הארוגות חווה לדבריו ירידה של 95 אחוזים בהכנסות. "המזל הוא שיש לנו לקוחות מכל העולם שמזמינים באונליין", הוא מסביר, "שלחנו להם מיילים וביקשנו שיעזרו לנו למצוא לקוחות חדשים כדי לשרוד".
בקצה הרחוב המקורה עוברות שתי תיירות מארה"ב, מלוות במדריך טיולים מקומי. "אנשים מפסידים כשהם לא מגיעים לצפת", אומרת אמה בלס, "אין פה כלום". היא הגיעה לכאן עם בתה, לאייל, שהייתה בישראל לאחרונה במסגרת "תגלית" וביקשה לשוב ולטייל במקומות שלא ביקרה בהם. "אין מה לפחד, שקט פה", אומרת הבת, "הגענו לפה גם כדי לטייל וגם להתנדב. היינו בקטיף דובדבנים בגליל. זו חוויה אחרת לגמרי לתמוך בקהילה".
מי שמדריך אותן הוא דני זהבי, שמספר כי יש לו מזל לעומת רוב חבריו למקצוע בעיר. "מאז 7 באוקטובר זה הטיול השלישי שאני מעביר", הוא אומר, "זה שלושה טיולים יותר מרוב החברים שלי. ההרגשה היא שהכל פה מת".
