בחיים הקודמים שלנו, אי שם ביולי 2023, כשלושה חודשים לפני 7 באוקטובר וכחודש לאחר שאמה נפטרה, דיברה השחקנית יעל שרוני בעצרת מחאה כנגד המהפכה המשפטית, והכאב האישי שלה התערבב בזה הלאומי. "כולנו יתומים מהנהגה", היא זעקה. "המדינה שלנו עומדת בפני קריסה ומתנהלת בלי מבוגר אחראי. אנחנו עדר בלי רועה.
"לאן נעלמו המבוגרים האחראים? חלקם עסוקים בהימלטות מהחוק, חלקם כבר פשעו, חלקם עסוקים במהפכה משטרית שתחסל את הדמוקרטיה, תבודד אותנו בעולם ותביא לאסון כלכלי על המדינה. אנחנו לא מעניינים אותם, ובאנחנו אני מתכוונת גם לאלה שבחרו בהם".
לדאבוננו ולאימתה הגדולה, התחזיות שלה התממשו, גם בלי ששרוני תדמיין בסיוטים הכי שחורים שלה את השבת השחורה ואת המלחמה שאנחנו נתונים בה כבר יותר משמונה חודשים.
"ב-16 ביוני, חודש לפני הנאום בהפגנה בהרצליה, אמא שלי נפטרה", עיניה מיד הופכות מימיות, "והיתמות הפרטית שלי התערבלה בתחושת היתמות הלאומית, וממש באופן טבעי יכולתי לקשור את האירועים", היא אומרת ומטביעה עיניה באמריקנו הקר שהזמינה.
ולחרדתך, נבואת הזעם שלך העמיקה. מה הרגשת ב-7 באוקטובר בבוקר?
"כל הסמסים שלי מאותו בוקר זה איפה הצבא. בחיים שלי, בחלומות הכי גרועים, לא דמיינתי שהצבא שלנו והמדינה שלנו לא יהיו מוכנים לתרחיש כזה, ופתאום מתפוצצת לך הבועה והאשליה שאנחנו הצבא החזק, המדינה החזקה. איבוד האמון הכל כך עמוק הזה וההבנה של מה קורה הכניסו אותי בהתחלה להתקפי חרדה שמעולם לא היו לי לפני.
"אחרי שהצלחתי להתנער מההלם שמחתי לגלות את הפטריוטיות שבי. הבנתי עד כמה אני אוהבת את המדינה, כמה אכפת לי ממנה ואת תחושת השייכות העמוקה שלי אליה, לאנשים שנלחמים, למפונים. יומיים אחרי כבר נכנסתי לאוטו ונסעתי לפגוש אותם בים המלח".
לא ידעת את זה על עצמך?
"במלחמה הבנתי את זה לעומק. הרי המדינה שלנו היא פלא ונס של כור היתוך, וכל סקטור בלי יוצא מהכלל – החרדים, הערבים, כולם כולל כולם — יכולים לזרוח פה ולהקים כאן דבר מדהים. אסור לנו לוותר על היופי שיכול להיות פה. חייבים להילחם על תקומה ותיקון ובנייה. ראינו את ההתגייסות האזרחית החל מ-7 באוקטובר, אבל בגלל שאנחנו נתונים תחת ידיה של הנהגה חסרת אחריות, היא עושה את ההפך ומשסה את כל הסקטורים אלה באלה. כולם זוכרים את המשפט של ביבי 'השמאל שכחו מה זה להיות יהודי'. שם נזרע זרע ועכשיו אנחנו בשיא של הדבר הזה", היא אומרת והדבר היחיד שמתחרה עם להט דיבורה, הוא מזג האוויר בצהרי הקיץ הישראלי.
ועכשיו היא בוררת את המילים: "אנחנו נמצאים בסיטואציה סופר-מורכבת ורגישה, בעידן שמאופיין בחשיבה של שחור או לבן. ואז נוצרות מורכבויות כל כך גדולות, שמלוות באמוציות מאוד חזקות, וקשה להכיל את כל זה".
וכשקשה להכיל, שרוני מספרת שהיא עושה זום-אאוט, ומחברת את הרכבת המשוגעת שבה אנחנו דוהרים אל ציר הזמן ההיסטורי של העם שלנו, בתקווה לנסות להבין לאן פני המציאות.
"אני יודעת שהחיים חזקים ויודעת שנצא מזה. אני גם מסתכלת על הבנות שלי, ואז אין לי ברירה אלא לבחור בתקווה. אבל אני כן אגיד שנוכח מה שאנחנו עוברים, העצב והכאב כל כך גדולים, שבאמת נגמרו המילים ואין אוויר יותר ואין דבר שאני כמהה לו יותר מאשר לראות בשובם של החטופות והחטופים. אני חושבת עליהם כל יום", הדמעות חוסמות את שטף דיבורה. לוקח לה כמה שניות להירגע.
"איזה אומללות המשפחות האלה, אני מרגישה שזה יכול היה להיות כל אחד מאיתנו ושזה באמת כל אחד מאיתנו. וכשאת רואה את קשיחות הלב של האנשים שנמצאים בממשלה שלנו, מול הסבל שלהם", עכשיו היא לא נותנת לדמעות להפריע לה ומדברת מבעדן, "זה מחריד. הכל עצוב. איך זה יכול להיות שהם עדיין שם? באיזה עולם הם עדיין שם?" היא אומרת ומבטה נוסע דרך זגוגית בית הקפה, מחפש באופק את שובם.
"כולנו התרגשנו עד דמעות לראות את ארבעת החטופים חוזרים במבצע חילוץ מדהים בחג השבועות, מה שמדגיש עוד יותר כמה זהו ערך עליון במעלה להחזיר את כל החטופים בעסקה עכשיו".
את חושבת שאז, ב-2023, הקריאה לצאת לרחובות הלכה רחוק מדי והחלישה אותנו?
"אני לא חושבת שהייתה ברירה. נבחרה ממשלה וברגע אחד, באופן לא צפוי, נעשה בליץ של חקיקה שבאה לשנות את המשטר, בתואנה שזה רצון הבוחר. זה מעולם לא היה במצע שלהם, זה מעולם לא דובר, שרים בכירים לא ידעו שזו התוכנית, אז מה אני אמורה לעשות עכשיו בתור אזרחית המדינה שעושים לה הפיכה משטרית לנגד עיניה? כאשר כמו במחלה אוטואימונית משתמשים בכלים של הדמוקרטיה כדי להוביל לשיטה לא דמוקרטית?
"את שואלת האם זה מה שהחליש את העם, ואני שואלת האם אני כאזרחית העם אמורה לשבת מנגד ולתת לדבר הזה לקרות, כשהזכות הבסיסית שנותרה לי במדינה דמוקרטית היא לצאת ולהפגין?"
את לא פוחדת להגיד בפתיחות כזו את אשר על ליבך, אבל יכול להיות לזה מחיר מקצועי.
היא אפילו לא עוצרת כדי לשקול אם לענות: "יותר מאשר אני פוחדת להיפגע מקצועית, אני פוחדת שלא תהיה לי מדינה. אני צריכה מדינה כדי שיהיה לי מקצוע במדינה שלי".
שובו של משה רבנו
ועכשיו, את כל הר הגעש הזה היא לוקחת אל העונה החדשה והשישית בכאן 11 של תוכנית הסאטירה "היהודים באים", שנכתבה ברובה לפני 7 באוקטובר. "שבוע לפני סוף הצילומים קרה 7 באוקטובר. הצילומים כמובן הופסקו מיד ואף אחד גם לא חשב שאפשר לחזור לצלם. כמו שאר המדינה, היינו מוכי הלם ומצאנו מזור בהופעות מול מפונים וחיילים. אני עשיתי מילואים ב'בריגדת האהבה', שנולדה מיוזמה של סיון טלמור ואיה פייגלין זהבי. היינו כמה שחקניות ומוזיקאיות ונסענו בין הבסיסים והמלונות, ושם הבנתי עד כמה לאמנות ולמוזיקה יש כוח כל כך מרפא. אפילו בשבוע הראשון שבו הגענו לבתי המלון ודיברנו עם המפונים מהדרום, שעברו זוועות, ראיתי איך ברגע אחד המוזיקה מקרבת את כולם ונותנת להם קצת אוויר".
והסאטירה נותנת את האגרוף בבטן.
"זו המהות של סאטירה, היא נועדה לתת אגרוף בבטן. אבל היה קשה לתת אגרוף, אחרי שחטפנו את כל האגרופים שרק אפשר. ולכן הכותבים שלנו, באופן מאוד חכם בעיניי, בחרו לתת חיבוק. כשצילמנו מחדש את העונה הנוכחית, הפרק מתחיל בנאום של משה רבנו לאחר שכבר נפרדנו ממנו בעונה החמישית ועברנו ליהושע בן נון".
ולמה בחרו להחזיר את רבנו?
"כדי שיבקש סליחה מפני שהוא תמיד קרא לנו עם של קקות, אבל אומר בפרק שהוא עכשיו מבין שאנחנו לא עם של קקות, אלא עם שקקה לו. הסאטירה מעט רוככה, אבל חובה שתהיה לנו סאטירה. חברה מתוקנת שחיה סיטואציה כל כך מורכבת, חייבת לשאול את עצמה שאלות, וזה מה שאנחנו עושים".
אנחנו זה קודם כל מבחינתה היוצרים אסף בייזר ונטלי מרכוס וצוות הכותבים שעליהם אומרת שרוני "זה פשוט להתענג עליהם וגם לקנא. צוות מוכשר וחכם וחד ומבריק. לקרוא ולדבר את הטקסטים שלהם זו זכות גדולה עבורי וזה גם המזור שלי, וזה גם נותן לי תקווה כי יש בתוכנו כל כך הרבה טוב. מוני מושונוב ויניב ביטון ויוסי מרשק ועידו מוסרי ומעיין בלום ושירה נאור – כולם מאלצים אותי להיות הכי טובה שאני יכולה"
להיות אישתו של איצקו
היא בת 48. נשואה לנדב, מנכ"ל חברה בתחום הפרסום הדיגיטלי, אם לאלונה (14), רונה (11) ואלה (9). המשפחה מתגוררת ברמת חן. ואם שאלתם מהיכן המעורבות החברתית שלה, נזכיר שהיא בתו של נתי שרוני, אלוף במיל' שהיה קצין תותחנים ראשי, כיהן בממשלת רבין כמנכ"ל משרד המסחר והתעשייה והיה נשיא הבונדס, כך ששרוני גדלה בבית שהשירות הציבורי הוא בנפשו. את לימודי המשחק שלה עשתה בסטודיו של יורם לוינשטיין, שיחקה בסדרות טלוויזיה ובהצגות תיאטרון, הייתה לילך, אשתו הבלתי נסבלת והבלתי נשכחת של איצקו ב"רמזור". על משחקה בתפקיד יפעת בסדרה "סרוגים" זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר מטעם האקדמיה לטלוויזיה, וגם קפצה פה ושם לתפקידים קטנים על מסכים זרים.
עכשיו זה נראה כמו מדע בדיוני, שחקנים ישראלים בחו"ל.
"יש פחדים אמיתיים, שאני שומעת גם מיוצרים ושחקנים וגם ממפיקים, כי היום התעשייה בישראל מכוונת למכירה לחו"ל, לסטרימינג. אנחנו מדינה קטנה בלי ווליום ונפח שתלויה בשוק העולמי שאוהב את התכנים שלנו, ולצערנו הבידוד העולמי שאנחנו חווים מגיע גם לשם, וחבל. יש לנו כל כך הרבה יופי וכישרון להציע לעולם וכבר עשינו את זה, ויש חשש אמיתי שנהיה מנודים ומבודדים ואף אחד לא ירצה לעבוד איתנו.
"אנחנו בפשיטת רגל בכל תחום. זה עצוב. חייבים לדאוג שדברים במדינה שלנו יקרו אחרת. אין לנו לאן ללכת, זה המקום שלנו ומתפקידנו לדאוג שתהיה פה חברה שוויונית, מתוקנת, מוסרית, מתקדמת שיודעת להכיל את כל הקבוצות השונות שבתוכנו".
איך זה להיות אמא לשלוש בנות, שהגדולה כבר בגיל ההתבגרות?
"מאתגר מאוד, ואני היום מבינה שהתופעות של גיל ההתבגרות הן קריטיות לגדילה, להתפתחות לעצמאות ולנפרדות שלה ממני, ואני עושה ככל שביכולתי כדי להכיל אותן, ולא לקחת את הדברים באופן אישי. אבל אני נורא נהנית מזה שהן גדלות, ואני מבינה שיש לי את החבורה שלי", היא אומרת ונדלקים פרוז'קטורים בעיניה: "אני מתחילה להרגיש את הדבר הזה שתמיד דיברו עליו של אמא ובנות, כבר יש לי יותר דברים משותפים איתן מאשר כשהיו בנות ארבע ושרתי להן לפני השינה. אני חייבת להגיד לזכותן שקיבלתי מתנה, הן חוברת ההפעלה שלי איך להיות אמא. הן באמת מתנה".
ואיך נדב מסתדר בכור ההיתוך הנשי הזה?
"הוא צריך לקבל צל"ש, הוא הגבר המכיל ביותר ביקום שיצא לי לפגוש. הבת הגדולה שלי אמרה לי, 'אבא הוא אבא של בנות', והיא נורא צודקת. יש לו המון כבוד ויכולת הכלה, והוא יודע לשים גבולות בתוך זה בצורה מאוד מעצימה. הוא בכלל נורא מעצים".
וכמראה הפוכה לגמרי, בצעירותך נקלעת למערכת יחסים זוגית רעילה.
"בסוף שנות ה-20 שלי הייתי בזוגיות רעילה. כשקראתי על המקרה של מיכל סלה ושמעתי על ההתנהגות של מי שהיה בעלה, זיהיתי את הסימפטומים. אמנם ההתעללות שחוויתי וזיהיתי אז בצעירותי לא הייתה פיזית, אבל היא כן הייתה נפשית ומנטלית. אני זוכרת שבהמשך הדהים אותי לגלות שגם נשים חזקות, חיוניות ודומיננטיות יכולות למצוא את עצמן בתוך מערכת יחסים כזו", כאן הלהט שלה מתעמעם והיא מדברת לאט ובטון של הכתבה כמעט: "חשוב שנשים יהיו ערות לנורות האדומות שבדרך, וזה מה שהאחיות של מיכל סלה עשו כשהביאו לתודעה הציבורית את נורות האזהרה שלא כולנו יודעות שהן נורות אזהרה, כי הגברים האלה הם מאוד אינטליגנטים ויודעים להביא אותך לתוך מלכודת הדבש הזו. העבודה ש'פורום מיכל סלה' עושה היא עבודת קודש".
כשקראתי על שרוני במסגרת התחקיר לכתבה ציינתי לעצמי שהיא נראית לי אישה שלמדה לנהל את הקומפלקסים שלה ולהיות קלה וזורמת עם עצמה. היא צוחקת, אבל מסכימה: "לכולנו יש קומפלקסים, ואין ספק שטיפול פסיכולוגי שהתחלתי לפני שלוש שנים ושאני עדיין נמצאת בתוכו מאוד עוזר"
למה הלכת לטיפול?
"מתוך רצון לצמיחה ברמה האישית, רצון לא להיתקע, כמו שהפסיכולוגית שלי אמרה לי באחת הפגישות הראשונות: 'רואים שבאת לעבוד'. יש רגע שאת מסתכלת פנימה ואומרת: 'אני צריכה לעשות בדק בית רציני כדי לשנות, לצמוח מהמקום המוכר והידוע'. ולפעמים כדי לעשות את זה, צריך עזרה".
anat-le@yediot.co.il
