האוצרת פרחיה אייל, מומחית לאמנות ולארכיאולוגיה ממוזיאון ישראל בירושלים, רגילה להרמות גבה המלוות לגילוי כי אישה דתייה שגרה בהתנחלות ליד קריית ארבע נמצאת בתחומים האלה. היא עצמה לא רואה שום קונפליקט בין האישי והמקצועי.
לתחום האוצרות הגיעה אייל לאחר שלמדה ארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, מטעמה גם ניהלה חפירה. אחר כך חפרה גם מטעם רשות העתיקות ואז הגיעה לעבוד באוצרות המדינה, שם הייתה אחראית על החפצים שנאספו בחפירות ארכיאולוגיות.
"אחד הדברים הכי מרגשים שגיליתי בחפירות היה מזווה מתקופת הברזל, המאה השמינית לפני הספירה, סדר גודל של חצי מטר על מטר. גילינו בו כלים מרוסקים שהיו שקועים אחד בתוך השני. אספנו הכל בשקיות ועשינו רפאות של כל הכלים".
רגע רגע, מה אמרת? רפאות?
"כן, זה לקחת את הכלים ולרפא אותם. רוב הכלים מגיעים שבורים וצריכים לטפל בהם ולעשות להם השלמות של גבס. מרגש לחשוב מי היו האנשים שאת הכלים שלהם אנחנו מוצאים, מה הם עשו בחייהם, על מה הם חלמו. ממש להתעניין בהם, ולא רק בעובדת היותם מפלשת או מכנען".
אסון 7 באוקטובר הכניס לדריכות את אוצרי המוזיאון, שמיהרו להוריד לכספות מיצגים ייחודיים מהאוספים השונים, כמו למשל כתובת בית דוד, הלוחיות שעליהן ברכת הכוהנים, וכמובן מגילות יהודה. "אלה חפצים שמגלמים את הקשר שלנו לארץ ולתרבות, והפחד היה שאם טיל שייפול באזור יפגע בהם, נחוש גם פגיעה מורלית קשה, שכן מדובר בנכסי צאן ברזל", היא מסבירה, ומגלה שגם בליל הטילים והכטב"מים האיראניים נעשו פעולות דומות. זה כבר היה לאחר שהחלה לעבוד על התערוכה "כלים שלובים", שעלתה ממש לא מזמן ומשלבת את שני תחומי ההתמחות שלה – אמנות וארכיאולוגיה.
מה הרציונל של התערוכה?
"ליצור חיבורים בין חפצים שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות לבין יצירות של אמנות עכשווית. בהתחלה נתקלים בצד הוויזואלי של החיבור, אבל אז, כשמתחילים לקרוא את ההסברים, מבינים כמה עומק יש בחיבור. המטרה היא לגלות שאנשים לאורך כל ההיסטוריה, בכל הדורות, דיברו, עסקו, חלמו והיו שקועים בדברים דומים: שאלות על מוות ואמונה, על פירוק והרכבה של שלבים בחיים, על חיפוש אחר משמעות ועוד", היא אומרת.
את הדוגמה לחיבור שהיא והאוצרים אמיתי מנדלסון, טניה סירקוביץ' ואחיעד עובדיה יצרו – היא מביאה בעזרת עבודה של מנשה קדישמן, שנקראת "מזבח". לדבריה, "המזבח הוא חפץ פולחני שהיה נפוץ לפני אלפי שנים. כאשר קדישמן פיסל את המזבח 'שלו', הוא הציב זו על גבי זו אבני שפה שנלקחו ממדרכות לונדון וקרא להן מזבח. באופן דומה הקימו מזבחים לאורך הדורות. וכך, לצד יצירתו המודרנית של קדישמן הצבנו מזבח קטורת ממגידו. הרציונל מאחורי השילובים בין התקופות הוא להראות שבני האדם הם שנותנים את המשמעות לחומר ולחפץ".
היא בת 40, נשואה ואמא לארבעה בנים, ובמהלך החודשים האחרונים נמצא בן הזוג שלה במילואים. התזמון היה לא קל: הוא יצא אליהם בדיוק כאשר היא התחילה להקים את תערוכת "כלים שלובים".
אייל מספרת ש"הוא מגויס, הולך וחוזר, ואני, כמו כל אשת קריירה שצריכה לג'נגל בין בית, משפחה וחיים אישיים, מוסיפה כדור ברזל כבד מאוד שנקרא 'צבא ומילואים'. לאורך כל תקופת ההקמה נעזרתי בשכנים ובחברים ששמרו על הילדים. זו הייתה תקופה מתישה ומורכבת, אבל זה חלק מהתפקיד שלנו במדינת ישראל. בהקשר זה, התערוכה שהקמנו מעניקה את הכוח לדעת שבסוף יהיה טוב ונמשיך הלאה".
היא בטוח מעניקה לך פרספקטיבה.
"כן. למדתי שהעולם ממשיך גם אחרי אסונות מטורפים ושהרוח האנושית מנצחת. לאורך כל הדורות היו תקופות נוראיות, מלחמות מאוד ארוכות, ובסופו של דבר האנושות ניצחה. וגם אנחנו ננצח. עברנו פה המון גלגולים, הלכנו וחזרנו, ואנחנו פה כדי להישאר. כשעובדים במקצוע כמו שלי מסתכלים על תהליכים בהיסטוריה ומבינים שדבר מוביל לדבר ושכל מה שקורה הוא חלק מגלגל גדול וארוך, שביל מתפתל שמגיע כלפי מעלה".
את אישה מאמינה. טבעי שזה מה שתחשבי. לא כולם חושבים כמוך.
"כן, ברור שפה אני מכניסה את האמונה שלי, ולכן אין ספק שיותר קל לי בימים אלה. מה שאנחנו עוברים הוא חלק מתהליך ארוך שלא נמשך יום או יומיים ולא בטוח שאראה את הסוף שלו, אבל גם הממצאים הארכיאולוגיים שמראים את הקשר שלנו למקום, לעם, לאדמה הזו, מעודדים אותי. חזרנו לאיפה שאנחנו צריכים להיות. אנחנו פה".
וכשאת אומרת את הדברים הללו במוזיאון, מה התגובות?
"אין ספק שאני בנאדם שונה פה מעצם היותי דתייה, ימנית, שגרה בהתנחלות אדורה ליד קריית ארבע. אבל אני דווקא רואה במוזיאון ישראל בית פתוח לכולם ומצפה מכולם להגיע. אני חולה על מוזיאונים. זה כמו לפתוח דלת לנרניה ולגלות המון מקומות, זמנים, תרבויות, לגלות תובנות חדשות אבל גם להבין שהכל דומה, אצל כולם, לאורך אלפי שנים".
וגם להבין שמדינה בת 75 שנה זה עפעוף בראי ההיסטוריה.
"כן, אנחנו שורה בספרי ההיסטוריה, אבל בלי השורה הזו לא נגיע לשורה הבאה. ולכן, עם כל זה שיש לנו עכשיו קושי אדיר, זה מה שיוביל לשורה הבאה בכל התהליך הארוך והמסובך הזה".
וארכיאולוגים שיחפרו אותנו בעתיד, מה הם יחשבו על התקופה שלנו? על החפצים שלנו?
"יהיה להם קל, כי אנחנו משאירים אחרינו המון מידע לגבי צורת החיים, החפצים, למה הם שימשו, מה התכוונו לעשות איתם".
