בחדר של אביתר בבית הוריו בכפר-סבא, ליד המיטה המסודרת, מונחות על הקיר שלוש גיטרות. "הן מחכות לו", אומרת אמו גליה, ומראה לי גם את הגיטרה בסלון, שנשענת על הפסנתר. "בכל יום שישי היינו מנגנים ושרים", אומר האח הגדול עילי (27), ומעביר יד על הפסנתר הסגור והמאובק. האמא גליה מספרת על הגעגוע למגע שלו. "הוא ילד סופר-רגיש - לא משנה באיזו שעה ביום, המפגש בינינו הוא תמיד חיבוק, הרבה פעמים בלי שיח בכלל, כי לא צריך", היא אומרת. "אביתר הוא אדם של חברים, המון חברים, עם יכולת לראות את האחר ולהכיל אותו. 'אביה', הם קוראים לו. מתברר שהוא עזר להרבה חברים בתקופות קשות. הוא יודע להקשיב, ויש לו תובנות עמוקות למרות גילו הצעיר. המון שקט יש בו, שקט שיש בו עוצמה. גם אם הוא כועס או לא מסכים עם משהו, זה ייצא בצורה שקטה".
3 צפייה בגלריה
("אנחנו יודעים שהוא יחזור הביתה". אמא גליה והאח עילי, בחדר של אביתר | צילום: יאיר שגיא)
7 באוקטובר
"באותו בוקר נורא, ב-7:42, אביתר כתב לי את ההודעה האחרונה, שבה הודיע שהוא בדרך למכונית עם עוד שלושה חברים - גיא דלאל, שנחטף יחד איתו, רון ועידן", מספרת גליה. "אנחנו יודעים שהם עלו למכונית, אבל בשלב הזה הוא כבר לא קיבל הודעות ולא ענה לשיחות. ב-7:43 כתבתי לו, 'אתם רחוקים מהמקום שיש בו מחבלים? תעדכן בבקשה'. אבל הוא כבר לא הגיב. הם יצאו לכביש, ניסו לנסוע צפונה ונתקעו בפקק. מישהו אמר להם לצאת מהמכונית כי יורים על אנשים, אז הם יצאו והתפצלו. אביתר וגיא ברחו למקום אחד, רון ועידן ברחו למקום אחר. כנראה חטפו אותם סביב 9:00. ב-11:00 הגיע סרטון שבו רואים את אביתר וגיא חטופים, כבר בתוך רצועת עזה, יחד עם עוד שלושה חבר'ה מהמסיבה".
המצב בשבי
"אנחנו לא יודעים כלום, אבל אנחנו כן יודעים שאביתר הוא נכס", אומר עילי. "הוא קלף בידי חמאס. בסרטונים הוא לא ירוי, הוא חי. אנחנו יודעים מהתחושות שלנו, מהבטן, ואף אחד לא צריך לספר לנו כלום אם זה יפגע בביטחונם שם. אני מרגיש אותו, אני יודע שהוא חי, ויש לי מספיק סיבות להאמין בזה". וגליה מוסיפה: "אני מרגישה את אביתר, בכל יום אני מדברת איתו ואומרת לו, יאללה, מספיק, תחזור כבר".
רגעי המשבר
"אני מרשה לעצמי להתפרק, בדרך כלל זה קורה לי עם עצמי", אומרת גליה. "כשאביתר נחטף לא העזתי להגיד את זה בקול רם, אז שתקתי, אבל חשבתי שזה ייקח חצי שנה. יעלה, האחות הקטנה, ועילי, היו בטוחים שתוך שבועיים הוא חוזר הביתה. הם התחילו לפעול מאוד מהר, הם הדפיסו למשל את החולצות האלה עם השם והתמונה שלו, ואני השתוללתי: מה פתאום, זה לא אנחנו, זה לא המצב שלנו. כל הקטע של לצאת עם זה החוצה היה לי מאוד-מאוד קשה. רגע השבירה הגדול היה ביום ההולדת שלו, בנר השמיני של חנוכה, שזה הכי הרבה אור שרק אפשר לחשוב עליו - ואנחנו פה חיכינו לנס. התחושה הייתה של כאבים פיזיים בגוף".
התקווה
"אני אומר לאביתר כל הזמן שיהיה חזק, שימשיך לשרוד, שאנחנו חושבים עליו ושולחים לו אנרגיות", מספר עילי. "זה עניין של זמן והוא בבית. יש לו חברים מדהימים שתומכים בו ובנו, אנחנו פועלים הרבה כדי שהוא יחזור, וכשהוא יחזור - שיהיה לו טוב. אנחנו נושמים איתו יחד כל יום. גם גליה מנסה לתמוך בבנה שבשבי. "כשאני מדברת עם אביתר אני מחזקת אותו, חשוב לי שהוא יידע שאנחנו חזקים ומחזיקים, ושאנחנו יודעים שהוא חוזר הביתה", היא מספרת. "הוא נכנס לשם על הרגליים, והוא ייצא משם על הרגליים. אין שום אפשרות אחרת".
