לעולם הספרות הארוטית התוודעה נאור (28) כבר בגיל 15. זה קרה בזכות הלהיט הכי גדול של התקופה, "חמישים גוונים של אפור". "עד אז לא ידעתי בכלל מה זה יחסי מין סאדו-מזוכיסטיים", היא משחזרת, "לא אשקר, זה היה קשה לקרוא, אבל זה גם יצר את ההרגשה שאני רוצה להבין מה זה סקס. היו מחשבות של 'גם אני רוצה לחוות את זה', ובמיוחד ברמות שהגיבורה מרגישה. והתחושה היא גם שאני צריכה לעשות את זה, דחוף".
וכשזה מגיע?
"זה הגיע בערך בגיל 18 והיה גרוע ברמות. אמרתי לעצמי, 'זה לא מה שהיה כתוב בספר'. כאב לי, לא נהניתי. וגם בואי, בספרים האלו הנשים חוות אורגזמה כבר בפעם הראשונה שלהן, אז איך מה שאני חוויתי קשור למה שהיא חוותה? בספרים האלו, מהפעם הראשונה הגיבורה בעננים ובפעם השנייה היא כבר פוגשת את אלוהים. אבל זה לא ככה בחיים האמיתיים. עד שהצלחתי להבין מה זה ואיך להתנהג באקט, הייתי מתוסכלת".
סדרת "חמישים גוונים" שיצאה לאור ב-2011 חוללה מהפכה בעולם הספרות הארוטית. ב-11 השבועות הראשונים שלאחר פרסומה, מכרה הסדרה יותר ממיליון עותקים רק בבריטניה, והפכה להרבה יותר מסנסציה ספרותית. היא פתחה את הדלת לנושאים שעד אז נשארו במחשכים. בהמשך, הסרטים המבוססים עליה הביאו לעלייה של 350 אחוז במכירה של צעצועי מין. פתאום כולן חיפשו את הכריסטיאן גריי שלהן - מיליונר חתיך ועשיר עם צד אפל, שיודע בדיוק מה נשים רוצות.
אבל אם הדור הבוגר יותר נהג להסתיר ספרים מהז'אנר הזה, הנערות הצעירות היום כבר מציגות אותם לראווה בספרייה הביתית ובעמודי הטיקטוק שלהן. הן מציפות את דוכני ההוצאות של הספרים הרומנטיים והארוטיים בשבוע הספר ובכנסים, מעלות סרטוני המלצות לרשתות החברתיות ומפתחות דיונים שלמים לגבי איזה גבר עדיף: הבריון הכיתתי, המאפיונר או האפל (ספוילר – אף אחד מהם). בין לבין, הן גם הצליחו ליצור לעצמן קהילה שלמה, עולם שהוא רק שלהן.
"מדובר בבנות בגילים 12-17", אומר גיא בן נון, מנכ"ל אתר "עברית". "הן בדרך כלל מתחילות בגיל 12 בספרים יותר לייטים (בלי הרבה סצנות מיניות, אם בכלל – מ"ד), ובגילים 14-15 הן כבר נחשפות להכל. אולי כן טוב שיקראו, מצד שני למה לחשוף נערה לגילוי עריות בגיל 13? בעייתי. אבל הכל היום פתוח, אתה לוחץ על אתרי פורנו ורואה את זה בלי בעיה".
כאשר מנהלים דיון על עולם התוכן של בנות הנוער, שווה להכיר שני מושגי יסוד: הראשון הוא "בוקטוק": האשטג ברשת הטיקטוק שמאגד סרטוני המלצה, ראיונות עם סופרות, רשימות קריאה ועוד. בשנים האחרונות הבוקטוק מעלה את מכירות הספרים, הוותיקים והחדשים כאחד, בתופעה שאפילו קיבלה שם משלה – "אפקט בוקטוק". המושג השני הוא "וואטפד" – פלטפורמה חינמית של ספרות חובבים, שמשרתת 90 מיליון משתמשים בחודש, 80 אחוז מתוכם נשים ונערות. יש ספרים רבים שהתחילו בוואטפד, כמו למשל סדרת הלהיט "אחרי ש..." שגם עובדה לסרטים. "היה סיפור לפני כמה חודשים על ספר בוואטפד שקראו לו FREEME", אומרת טאליה (17) שהתחילה לקרוא ספרות ארוטית לפני כשנתיים, "זאת מישהי שחוטפים אותה שני גברים, אחד מהם ראש מאפיה, והם אונסים אותה הרבה פעמים. היו באתר המון נערות בנות 12 שהגיבו 'וואלה, בא לי גבר כזה'". אחרי שיח בעמודי האינסטגרם של קוראות שונות, עוד ועוד בנות דיווחו על הספר עד שהצליחו להוריד אותו מהאתר.
ד"ר אדוה ברקוביץ'-רומנו, עובדת סוציאלית ומומחית למגדר ומיניות, מסבירה שלמרות שאנחנו רוצים להכיר בכך שלבנות מותר להיות מיניות וזה לא אומר עליהן משהו רע אם יש להן תשוקה מינית, הן עדיין יישאו על גבן תיוג שלילי. וכמו בסרטי פורנו, גם בספרים - המבט על המיניות של האישה נעשה מזווית גברית.
"הפורנוגרפיה מאוד-מאוד אלימה ומנרמלת אלימות, והבנות מקבלות תמונה מאוד מעוותת. למשל חניקה נחשבת למשהו מאוד סקסי, ובנות צעירות מקבלות את הרושם שככה נראית מיניות. הספרים האלה מכניסים את הנושא המיני באופן מאוד-מאוד נרחב לתוך החיים של ילדות צעירות שעדיין לא פיתחו את התפיסה המינית שלהן. כתוצאה מכך, הן עושות סקסואליזציה עצמית, כלומר, תופסות את עצמן כאובייקט מיני ולא כסובייקט, ולזה אנחנו מוסיפות אלימות. זה ממש להגדיר שמיניות נורמלית היא אונס. זה מעוות לחלוטין".
את חושבת שהנהירה הזאת לספרים היא תגובת נגד להשתקת המיניות שנמשכה עשורים?
"מאוד יכול להיות. אגב, הספרות הארוטית פורחת מאוד בחברה הדתית, שזה סופר-מפתיע. הורים חושבים ש'טוב, היא יושבת עם ספר, לא צריך לפקח על זה, לא צריך לבדוק מה היא קוראת', אז זה עובר מתחת לרדאר. כי עד גיל מסוים הורים מודעים, על מסכים הורים רבים כן מפקחים, אבל על ספרים פחות".
× × ×
המיניות בספרים קיימת בכל מיני תצורות, אחת מהן היא השפה הבוטה. הנה דוגמה מתוך ספר בשם "דברים שרציתי לומר", הספר הראשון בסדרת ספרי תיכון (עוד תת-ז'אנר בספרות הארוטית – מ"ד) שנקראת "אקדמיית לנקסטר": "אם אני עדיין חושב שהיא זונה? בהחלט. אבל עכשיו היא הזונה שלי ואני לא חולק".
"אני מזועזעת לשמוע שזה מה שילדות בנות 16 קוראות", אומרת אפרת מנור, יועצת מינית מוסמכת. "השפה המינית בספרים האלה מגיעה בצורה מאוד 'פורנואית'. יש מלא שפות מיניות אחרות, אבל זה מה שהן לומדות. זה בונה את הדימויים שמפתחים את עולם הפנטזיה שלהן, ואז אלו הדברים שהן יחפשו ויימשכו אליהם. זה מתקבע בגילים מאוד צעירים".
גאיה (22) ונויה (15) הן אחיות שקוראות בקביעות את הז'אנר. גאיה: "אני חושבת שזה מאוד עזר שהיא התחילה לקרוא ארוטיקה כשיש לה אותי. לז'אנר נחשפתי בפעם הראשונה בגיל 17. נסעתי למסע לפולין, שכחתי לקחת ספר איתי אז נכנסתי לסטימצקי, והמוכרת המליצה לי על הספר 'הלביאה הלוחמת'. עכשיו אני מציבה לנויה קווים אדומים: יש ספרים שהיא רוצה לקרוא ואני אומרת לה לחכות כמה שנים".
נויה: "אני שואלת גם בבוקטוק הרבה פעמים, אני עוקבת אחרי בנות שאני סומכת עליהן".
גאיה: "אבל מבחינתן אין כזה דבר 18 פלוס בז'אנר, אם את בת 15 את יכולה לקרוא הכל. למשל, בספר 'מיליון נשיקות' יש סצנה שהוא לוקח לה את הסוכרייה מהפה ומכניס לה אותה לאיבר המין, ובנות מחכות לסצנה הזאת! אני תוהה אם זה לא אקט שאחריו צריך בדיקה של רופא נשים מחשש לזיהום. אבל בנות אפילו יותר קטנות מנויה קוראות את זה".
ענבל אלמוזנינו, מו"לית "ספרות שנוגעת", הוצאה שרוב ספריה הם ספרי תיכון, אומרת שההוצאה בוחרת תכנים שמתאימים גם לקהל הצעיר. "בסדרת הספרים הראשונה שפירסמנו אין מין בצורה מפורטת. כן יש בסגנון הדיבור את הלכלוך, אבל הוא לא בא לידי ביטוי באקטים המיניים".
זה גם משהו שיכול להיות בעייתי.
"את מכירה היום נער שלא מקלל לפעמים? יש הבדל בין האמירה לבין המעשה בפועל, גם באופן שזה כתוב. הספרים מוגדרים בחו"ל כספרים ל-Young adults, והם יושבים באמת על הקטגוריה הזאת כי הסקס נעדר מהספר במובן של הפירוט שלו".
ומה לגבי ספרים שהאקט המיני כן מפורט בהם? בספרים כאלה הקוראות הצעירות יקראו על נשים שמגיעות לאורגזמה באופן קבוע רק כי הגבר מבקש, הפעם הראשונה תמיד מוצלחת והגבר מחזיק לא מעט פעמים בלילה אחד.
יש משפט שחוזר על עצמו המון בספרים: "תגמרי בשבילי". נשים בעלות ניסיון יידעו להבחין שמדובר בפנטזיה, נערות צעירות וחסרות ניסיון – פחות.
היועצת המינית מנור: "בתור התחלה, זה לא 'בשבילו', זה בשבילך. האורגזמה היא דבר מאוד אישי, והרבה פעמים מה שקורה בגלל החשיפה הזאת לפורנו, המין נהפך למשהו מאוד הישגי שסופרים כמה פעמים בשבוע, כמה אורגזמות היו, וזה שם הרבה לחץ על מיניות, במקום שבחורה תקשיב לעצמה ולגוף שלה. הלחץ הזה כל כך פוגם בכל החוויה המינית. אורגזמה זו לא מטרה, ואת זה הרבה גברים ונשים לא יודעים".
הנערות אומרות שהן מבינות שזה לא מציאותי, אבל עד כמה זה באמת מחלחל?
ד"ר ברקוביץ'-רומנו: "ללא ספק, יש חיקוי של כל מיני פרקטיקות מיניות שהן לא בהכרח איזשהו רצון מיני של אנשים. בנות פחות צופות בפורנו, אז אולי הן מוצאות את עצמן עם הדבר הזמין היחיד שיש להן, למרות שמדובר במוצר מאוד אלים ואפילו האלימות בו לא שוויונית. מצד אחד אומרים לך תהיי סקסית, תגשימי את המיניות שלך, הנה, קחי ספר, ואז מה הן מקבלות כשהן קוראות את הספר הזה?
"בשנות ה-70 היה את כל הסיפור של הסרטים הרומנטיים ההוליוודיים, הוא כובש אותי, הוא משכנע אותי, הוא שולח לי פרחים. מי שגדלה על זה מצפה לזה בחיים האמיתיים. אותו הדבר גם בסקס. אני אחשוב שמשהו נעים לי בגלל שככה אני חושבת – מרוב שטיפות מוח – שזה מה שאמור להיות לי נעים".
× × ×
ברבים מהספרים הארוטיים הגברים לובשים דמות מסוימת מאוד: איש העולם הגדול, בדרך כלל איש עסקים או ספורטאי, עשיר, עם עיניים חודרות ושיער שופע, ושלא נתחיל לדבר על הגוף שתמיד בנוי לתלפיות. אבל כמה יפה, ככה רעיל.
ומהי דמות רעילה? למשל הנער מהספר "דברים שרציתי לומר" שסוחט את הנערה כדי שתקיים איתו יחסי מין: "אני מתכוון להגיד לה שיש לי משהו ששייך לה והדרך היחידה שהסודות שלה יישארו בטוחים היא אם היא תמשיך להיפגש איתי עד שאסיים איתה. כי זה יקרה – אני בטוח. אני אשתעמם, אני אזרוק אותה הצידה ואמשיך הלאה, ואולי אפילו אחזיר לה את היומן, בסופו של דבר".
למירי (32), קוראת ותיקה של הז'אנר, כבר ברור שהתיאורים הללו לא ריאליים ואף הרסניים: "בחורה צעירה שמתחילה לקרוא ארוטיקה ומתחילה עם כל הקטע של המיליונרים והעשירים, פליי בויז, צריכה להבין שזה משהו לא ריאלי. אין בחורה שגומרת בפקודה ואין גבר שהוא אל יווני עם כוחות-על שיכול להחזיק לילה שלם".
הכשלים האלו ברורים גם למו"לית אלמוזנינו: "ברור שיש גם תכנים שהם לא מתאימים. אנחנו, בתפיסה שלנו כבוגרות, מבינות שמאפיונר הוא לא אדם חיובי, מה יש לנו להתאהב באדם כזה? מבחינתנו הוא חתיכת חרא מהלך, ובספרים זה נראה לך סקסי. אבל את יודעת לעשות את ההפרדה הברורה בין התוכן שיש לך בספרים לבין החיים האמיתיים. היו לנו על זה דיונים בקבוצות עם בני הנוער, האם הם מבינים ועושים את ההפרדה. הם צחקו עלינו כששאלנו אותם את השאלה הזאת, אמרו לנו שזה בסיסי".
נועה (16) שהתחילה לקרוא את הז'אנר כבר בגיל 13, מאמינה שלספרים לא חייבת להיות השפעה שלילית. "אם זה בטעם טוב אז הספר יכול להיות אחלה דוגמה לזוגיות בריאה. אני לא מצפה עכשיו למיליונר או מאפיונר חתיך, אבל כן מישהו שיבין אותי כמו שהגברים בספרים מבינים את הנשים שלהם".
באחד הפרקים בספר השני בסדרה "הלביאה הלוחמת" מתוארת סצנה שבה הגבר לא מקשיב לתחנוניה של בת זוגו, שלא רוצה לקיים יחסי מין בזמן הווסת - ועושה זאת נגד רצונה. הסצנה הזאת התפתחה לדיון ברשתות החברתיות, שכלל גם נערות בנות 13-15 – האם היה כאן אונס? מומחית המיניות ברקוביץ'-רומנו לא רואה כאן מקום לפרשנות: "אנחנו מדברות על אונס שחור על גבי לבן, שכנראה רוב הנערות לא יידעו להגיד שזה אונס כי זה עטוף ב'הגבר אוהב אותי אז ככה הוא מתנהג אליי, ככה נראות אהבה, זוגיות, תשוקה', וזה מטורף. כל מרכזי הסיוע, העמותות לחינוך מיני וכל הארגונים האלה שעובדים מאוד קשה כדי להסביר מה זה אונס ומה זו פגיעה, אין להם סיכוי אל מול שטיפת המוח הזאת. הסטטיסטיקה אומרת ש-25 אחוזים מהנערות עברו פגיעה מינית, אז תחשבי כמה קוראות את זה ולא מקבלות תוקף לחוויה שלהן. אחת מתוך אחת הוטרדה מינית, 30 אחוזים מהן עברו אונס, הנתונים כל כך קשים, ואז בא ז'אנר ספרותי סופר-פופולרי שמנרמל את כל הדבר הזה".
הסופרת שרון חיון גינת החליטה לצלם סרטון בנושא, שבו היא מסבירה שזה לא משנה מה היא או הקוראות אומרות, מה שמשנה זה מה שהדמות (הבדיונית) שמעורבת בפרשה הזאת מרגישה ואומרת. "השאלה האם אלה, מתישהו בזמן האקט או אחרי האקט, מרגישה שאנטוני אונס אותה, האם היא מרגישה את החלחלה הזאת שמרגישים אחרי אונס, האם היא מרגישה את הבושה הזאת שמרגישים אחרי אונס, האם היא מרגישה מלוכלכת כפי שמרגישים אחרי אונס".
את ברקוביץ'-רומנו הטיעונים לא משכנעים: "היא לא מסוגלת להגיד 'כן, כתבתי אונס, כן, אתן קוראות אונס'. הסרטון הזה עושה נזק פי ארבעה יותר חמור, למה? כי היא אומרת שם שאונס זה דבר סובייקטיבי. היא אומרת איך נאנסת קלאסית אמורה להתנהג וזו בדיוק הבעיה שלנו, שזה לא הולך ככה, אין מתמטיקה לאיך נאנסת אמורה להתנהג ואיך נאנסת מרגישה, ואז היא מבטלת את החוויה של 100 אחוז מהנפגעות שאולי הרגישו אחרת. באמת, הסרטון הזה הוא נורא, והיא גם אומרת בעצמה, 'הרגשתי נורא ורציתי להקיא מסצנות שאני כותבת', אז איך את ממשיכה עם זה?" שרון חיון גינת סירבה להגיב על הנאמר בכתבה.
ככלל, תיאורי אונס הם עניין שחוזר על עצמו בספרות הארוטית. הקוראת גאיה: "יש סדרה פופולרית ששם כתוב בטריגרים (אזהרות על כריכת הספר – מ"ד) 'סצנות מיניות בלתי הולמות'. חברה שלי קראה את הספר ואמרה לי שבאחד הפרקים הדמות הנשית נאנסת. כתבתי למו"לית: 'מה זה סצנות מיניות לא הולמות? אונס זה אונס', והיא אמרה לי, 'לא, אפשר לפרש את זה בכל מיני דרכים'.
"בסדרה אחרת יש תקיפה מינית עם סם אונס, והם קוראים לזה 'הרומן הקיצי והקליל של השנה'. אז יש פה פער. ההוצאות עד כדי כך מקדמות את הקריאה בגיל צעיר שהן לא כותבות בכלל שיש תקיפה מינית? ועוד עם סם אונס".
הנערה נויה: "אני אישית יודעת לעשות את ההפרדה. מה שנשמע זוועתי במציאות, בספר הוא מושלם. זה כיף לקרוא את כל הספרים הקיצוניים, אבל זה לא משהו שאני ארצה בחיים האמיתיים".
× × ×
בתוך כל זה יש את הרשתות החברתיות, טיקטוק במקרה הזה. מעבר לקהילת הבוקטוק הגדולה שנוצרה שם ולעמודים של הנערות הצעירות, גם הוצאות, כמו רבים מהעסקים בעולם, מתפעלות שם עמודים. יש להן נערות שעוזרות בשיווק הספרים, מפרסמות סרטוני אנבוקסינג (סרטונים שבהם הנערות פותחות את אריזות הספרים – מ"ד), מצלמות את עצמן חוזרות מבית הספר ישר לכנסי הספרים.
"אני רוצה להגיד לך שזאת קהילה מטריפה", אומרת המו”לית אלמוזנינו, "הז'אנר הזה, הרומנטי-עכשווי, הפך להיות רשת ביטחון לכל מיני כאלה שלא מצאו את עצמם חברתית בבית הספר, לא ידעו איך ליצור חיבורים, וזה נתן להם משהו גדול, הרבה מעבר לספרים. כמו שהוא נתן למבוגרות בתחילת הז'אנר. יש שם הרבה ילדים שהיו דחויים חברתית, הרבה ילדים עם בלבול של זהות מינית, ואת רואה את כל הקהילה הזאת מחבקת ומכילה, שזה מדהים כשלעצמו".
והחשיפה לתכנים האלו לא מדאיגה אותך?
"אני מאלה שמאוד התנגדו לזה בהתחלה", היא מודה, "כשהבנתי שיש הרבה בני נוער שקונים את הספרים האינסטינקט האימהי שלי הרים את הראש, והדבר הראשון שרציתי הוא לגונן מחשיפת יתר לתכנים שלא מתאימים לגיל. ואז הייתה לי שיחה מאוד פתוחה עם הבן שלי והוא אמר לי, 'אמא, איפה את חיה?' וכשהוא התחיל לתאר לי איך נראים חיי בני הנוער בחוץ, נזכרתי בעצמי כבת נוער. מסיבות טבע, בריחות מהבית, כאן איזו סיגריה, כאן וויד. אז באמת איפה אנחנו? אנחנו חיים באיזו אשליה שאנחנו מגדלים ילדים טובים שלא פותחים את העיניים? הם פותחים, רואים ועושים. אז מה זה ספר? עדיף שיקראו את הספר ולא יישמו את זה בחוץ".
אבל את הקוראת גאיה זה פחות משכנע. "אני רוצה לראות מו"לית אחת שתיתן לילדה שלה, בגיל 12, לקרוא את הספרים שהיא מוציאה לאור. הן עושות חידושי כריכות לספרים כדי שיהיו יותר דיסקרטיות ואז הצעירות יוכלו לקנות אותם. הכסף עד כדי כך חשוב? מילא לא היה שיתוף פעולה של ההוצאות, אבל הן נותנות לזה יד. הן עושות הכל כדי לאפשר את הרכישה הזאת של הקוראות הצעירות, אם זה לחדש כריכות ספרים או להוציא כריכות שלא מרמזות על כלום. זה מאוד ציער אותי".
ובאמת, ההוצאות מחדשות את כריכות הספרים בשנים האחרונות. אם עד לא מזמן על חלק גדול מכריכות הספרים היו גברים ללא חולצה עם קוביות בבטן – היום על הכריכות יש איורים שונים ומגוונים שלא חושפים דבר על תוכנם. "יש מהפך בז'אנר, עברנו מגברים עירומים לכריכות דיסקרטיות, כריכות רגילות שאת יכולה למצוא בכל ז'אנר אחר", אומרת אלמוזנינו.
ועכשיו הקוראות פחות יודעות למה לצפות.
"זו אחת הסיבות שהוצאנו מדבקות עם טריגרים על הספר, בגלל שדרך הכריכה אתה לא באמת יודע מה מסתתר שם. שמנו את זה כדי שהדברים יהיו שקופים. גם להורים, דרך אגב, שיראו, אם כתוב על זה dark, אם כתוב על זה hot, אם כתוב על זה אהבה בכמות גבוהה. אבל זה לא ממש שינה את התמונה. זה עשה סערה מטורפת בקרב בני הנוער, הם פשוט פתחו נגד ההוצאה עצומה שחתמו עליה אלפים כדי שנסיר את המדבקות האלה, אבל החלטנו ללכת עם זה בכל הכוח והם עדיין קוראים ספרים".
מנכ”ל “עברית” בן נון: “כשהתחילו לשים את מדבקות האזהרה על הכריכות, האמהות נורא שמחו שיש להן דרך לעקוב אחרי הבנות שלהן, ואת הנערות זה שיגע שעשו כביכול ברית עם האמהות על הגב שלהן. אבל האמת שהיום בעולם הדיגיטלי זה יותר מורכב לעקוב, כי את פחות רואה את הספר הפיזי”.
× × ×
בתקופה שבה בני הנוער יכולים להגיע לכל דבר שהם רוצים – מאתרי פורנו ועד סדרות למבוגרים בנטפליקס, נשאלת השאלה – מה הפתרון לתכנים מהסוג הזה? התשובה נעוצה כנראה בחינוך או בתיווך. במקרים רבים שניהם נעדרים. "הדבר שבעיניי הכי נכון מול כל הדברים האלה הוא לבדוק איפה אפשר לקבל חינוך מיני אמיתי, חינוך מיני נכון”, אומרת מנור, “בקליניקה באים אליי אנשים עם המון מיתוסים, כל מיני תפיסות שהן רחוקות מאוד מהמציאות. כי הם אימצו אותן בפורנו, בסדרות, קראו, ראו ברשת".
יש נערות שלא מדברים איתן על מיניות, הן לומדות מהספרים.
ברקוביץ'-רומנו: "זה מצריך חינוך מיני. זה אפילו לא רק בציבור הדתי. אין חינוך מיני גם בציבור החילוני, שלא נטעה. בתי הספר מזמינים שלוש סדנאות לחינוך מיני בשנה, אבל צריך מינימום עשרה מפגשים כדי שזה יתחיל להיות אפקטיבי. את יודעת כמה שעות מתמטיקה יש להם במערכת? יש להם איזה שש-שבע שעות מתמטיקה בשבוע, ולחינוך מיני יש שלוש בשנה”.
חינוך מיני בבית הספר הוא דבר מאוד חשוב, אבל גם ההורים נדרשים לאיזשהו מעקב בתחום הזה. "זאת אחריות הורית באיזשהו מובן", אומרת המו”לית אלמוזנינו. "אני בטוחה שהסופרת לא תשמח שילדה בגיל 12 תקרא את 'הלביאה הלוחמת'. מצד שני, איפה ההורים שלה? בשבוע הספר בשנה שעברה ניגשה לדוכן שלנו ילדה שלא הגיעה לגובה של השולחן. היא לקחה ספר והסתכלתי ואמרתי לה, ‘לא, לא חמודה, פה זה לא בשבילך’. האמא ניגשה אליי ואמרה לי, ‘זה כן בשבילה. אל תחנכי אותה’. מה אני יכולה לעשות? יש המון הורים עם פתיחות מלאה. אמרתי לאמא: ‘את יודעת שיש בזה המון-המון ארוטיקה’, אז היא אמרה לי, ‘כן, אני יודעת, אבל אנחנו בבית דוגלים בזה שאם לא מסתירים אז דברים לא קורים’. ואמרתי אוקיי, זו גם דרך להסתכל על זה”.
א’ (16), שקוראת את הז’אנר מגיל 13, חולקת עם אמה את האהבה לספרים ונעזרת בה כדי להבין אילו ספרים מתאימים לגילה ועם אילו ספרים כדאי לחכות. “אני מניחה שלרוב הנערות אין את זה. אני חושבת שאם האמא לא קוראת את הז’אנר מאוד קשה לדעת איזה ספרים מתאימים ואיזה לא. אבל יש גם בנות שיודעות לעשות את ההפרדה לבד”.
ד"ר ברקוביץ'-רומנו: "בעיניי צריך לדבר עם הילדות, כי כמו הפורנו, שבגילים מסוימים אני לא אצליח למנוע מהן לצפות בו, אני יכולה לעשות איתן תהליך של חשיבה ביקורתית, האם אני מבינה שיש פער בין המציאות לבין מה שכתוב. אנחנו יכולים לבוא ולהגיד להן, זה לא לגיל שלכן, יש כאן תכנים שעלולים להציף אצלכן רגשות שליליים. כמו שביום אחד אנשים לא יפסיקו לצרוך פורנוגרפיה, גם כאן זה ככה. אבל זו תופעה שצריך לתת לה מענה חינוכי".
