1"הי, אני תומר, אבא של עומרי שורץ שנפל בעזה לפני חודש וקצת. הדף הזה היה בציוד שחזר איתו. הקראתי את זה בשלושים לזכרו". אני מקליק על התמונה המצורפת ומוצא שזה צילום של העמוד האחרון של 'ארבעה בתים וגעגוע', שבו יש צרור של משאלות לעתיד שמסתיימות במשפט "וחוץ מזה, אני רוצה הביתה".
אני יושב בפודטראק של שואבה. עצרתי פה בדרך חזרה מירושלים, לכאורה כדי לשתות קפה ובעצם כדי להיות בדרכים יותר זמן, זה מקל קצת את הלחץ על החזה. התכוונתי לענות למיילים של עבודה ופתאום, הווטסאפ הזה.
כשנוסעים בגשם שוטף, שמכה בזעם בחלונות הרכב, וחולפים מתחת לגשר, משתררת דממה פתאומית. נוקבת.
ככה אני מרגיש כשאני קורא את הווטסאפ של תומר, אבא של עומרי.
ואז קורא אותו שוב. עם הקטע המצורף. ומשתנק.
כל המשאלות שעומרי לא יספיק להגשים.
2אמא של יפתח יעבץ, שנהרג בקרב על נחל עוז ב-7 באוקטובר, מבקשת שאגיע אליהם הביתה להיפגש עם החברים שלו. הוא אהב את 'משאלה אחת ימינה', היא מספרת, והיה מצטט לחברים ממנו. כשאני מגיע, אחד מהם שולף את הספר ומסתבר שהוא סימן בו את כל הקטעים שיפתח היה מקריא להם, או שולח להם כהודעות ווטסאפ. אני מבקש שיקרא בקול את המשפטים המסומנים. הוא מקריא ציטוט אחרי ציטוט וכל פעם זה מזכיר לאחד מהחברים רגע אחר שהיה לו איתו. בסלון יושבים חמישה חברים קרובים של יפתח, אחותו, שני ההורים, וגם החברה לשעבר. כל אחד תורם זיכרון משלו לשיחה המתגלגלת ואני מבין שזה התפקיד שלי במפגש הזה: לאפשר לחברים, דרך הספר, להיזכר ביפתח.
תגיד, שואל אחד מהחברים בסוף, יש לך עצה ל-איך שומרים על חברות לאורך שנים?
זה כמו זוגיות, אמא של יפתח אומרת, צריך להשקיע.
זה כמו זוגיות, בן זוגה אומר, צריך לקבל את זה שיש תקופות של ריחוק ואז תקופות של קרבה.
ואני יודע ולא אומר, המוות של יפתח, ידביק אתכם אחד לשני לכל החיים, תמיד תרצו להיות בקשר, כדי לחלוק את הכאב עם מישהו שיכול להזדהות.
3אחרי האירוע במילנו, יש תור של אנשים שרוצים חתימה על העותק שלהם. בדרך כלל, בתור כזה באיטליה, יהיה בן אדם אחד או שניים שיפנו אליי בעברית רעועה. הפעם, כמעט כל מי שמבקש שאקדיש לו את הספר, מקדים "שלום". אני פונה למתרגמת שלי ושואל אותה מה קורה פה. זה נראה כאילו מישהו העביר איזה ווטסאפ בקבוצות של הקהילה היהודית שקרא לכולם להתייצב. היא מאשרת את חשדותיי: מסתבר שבריון פרו-פלסטיני איים ברשתות החברתיות לבוא ולפוצץ את האירוע. ושמהבוקר עוברים מסרים בקהילה ש"צריך לבוא ולהגן על אשכול". חלק מהאנשים שנענו לקריאה נכנסו לאולם, וחלק נשארו בחוץ, לאבטח.
אני משתאה על הסולידריות, ממשיך לחתום על הספרים במרץ, ממשיך לומר שלום.
רק כעבור זמן מה, אני קולט שמבלי דעת, במקום לכתוב בראש ההקדשות את התאריך האמיתי של האירוע — 7.5, אני כותב שוב ושוב תאריך אחר: 7.10. •
