בחודשים הראשונים לאחר חטיפתו של שלמה מנצור (86), בתו מושית בחרה לא לספר על כך לילדיה, אורי בן התשע ורוני בת השבע. "קיוויתי שכשאספר להם מה קרה – הוא כבר יהיה איתנו", היא מסבירה, "לא האמנתי שנגיע למצב הזה". אולם אז הגיע יום הולדתה של רוני, והיא נפגעה מאוד מזה שסבא לא הגיע לחגוג איתה. "איזה חוצפן הוא", אמרה הילדה. מושית נאלצה לספר להם "שהיו אנשים שלא התנהגו יפה ולקחו אנשים אחרים. כתבתי את כל השאלות שהם העלו והבטחתי שכשסבא יחזור – הם יוכלו לשאול אותו הכל", היא מספרת, "אבל כל התהיות מעסיקות אותם עד היום, ועדיין אין לי אף תשובה. מאוחר יותר הם גילו שגם הרביצו לו. כל פעם נגלה להם חלק נוסף של הסיפור. הם לוקחים איתם את החששות והפחדים. לא חסרים לנו לילות עם צעקות מתוך שינה. אין לי דרך להרגיע אותם – כי גם אין לי איך להרגיע את עצמי. הראש כל הזמן עסוק, אין סגירה של הסיפור".
על שלמה
שלמה מנצור הוא החטוף המבוגר ביותר המוחזק ברצועה, היחידי בשבי מקיבוץ כיסופים. אחרי ששרד את פרעות הפרהוד, הוא עלה ארצה מעיראק בשנת 1951 יחד עם משפחתו. בגיל 16 היה ממקימי כיסופים. הוא אב לחמישה ילדים וסבא ל-12 נכדים. למזל, אשתו, הוא נשוי 60 שנה. "זה בן אדם שרוכב על אופניים ונוהג ברכב, מטפח גינה מושקעת מלאת יצירות, עבד כל חייו, למד תכשיטנות ונגרות", מספרת מושית, "הוא מלא מרץ, תמיד בחיוך ובנתינה, יודע לתקן ולעשות כל דבר. הוא עבר שתי שואות, כשהשנייה ביניהן התרחשה במדינה שלו, בבית שלו, המקום שבו אמור היה להרגיש הכי מוגן".
7 באוקטובר
באותה שבת אמורים היו מושית וילדיה לנסוע לבית הוריה, אבל התעוררו לצלילי האזעקות שנשמעו במרכז הארץ. "קמנו בבהלה ונכנסו לממ"ד. ברגע של הפוגה הדלקנו את הטלוויזיה וראינו שיש התרעות בלתי פוסקות בכיסופים. התקשרתי לאבא שלי לשאול לשלומם. הוא אמר לי: 'שינו לנו את התוכניות'. הספקתי לעשות איתו שתי שיחות נוספות. השיחה האחרונה הסתיימה בשעה 7:24, והוא הבטיח לי במהלכה ש'יהיה בסדר'".
כמה דקות אחר כך, המחבלים פרצו את דלת ביתם של שלמה ומזל. "אמא שלי התחננה על חייה", מספרת מושית, "הם הוציאו את שניהם באלימות מהבית, אזקו את אבי והרביצו לו. אמא שלי ביקשה שיפסיקו ואמרה להם 'הוא מבוגר, הוא לא עשה כלום'. בדרך לרכב שלהם היא זיהתה הזדמנות לברוח, רצה לביתה של השכנה והסתגרה שם בממ"ד. המחבלים הציתו שריפה כדי לגרום להן לצאת החוצה, אבל באורח פלא היא כבתה. הן חולצו תחת אש בשתיים באותו לילה, אבל אנחנו לא יודעים מה קרה לאבא מאז אותו יום".
המצב בשבי
"אנחנו יודעים כלום ושום דבר", אומרת מושית. לאורך כל הימים שבהם מוחזק שלמה בשבי, לא התקבל ממנו אות חיים. גם לא התקבל מידע על אודותיו מצד החטופים ששוחררו. "הכעיס אותי שעסקת שחרור החטופים הופסקה בטענה שחמאס לא עמד בהסכם", היא אומרת, "אסור היה לעצור את התהליך. צריך היה לקחת כל מה שחמאס הסכים לתת".
רגעי המשבר
"יש אין סוף רגעי משבר בכל יום. השאלות לא עוזבות אותי: איך זה קרה ולמה לא עושים הכל כדי להחזיר את כולם. לאבא יש רמת ערכים כל כך גבוהה, שמבחינתי מייצגת את המדינה – השורשיות, עבודת הכפיים, אהבת המולדת והזולת. ב-7 באקטובר משהו במדינה קרס, וגם הערכים שלה אבדו יחד עם אבא. האמון שלנו במערכת נשבר, הדאגה היא אינסופית, הגעגוע אליו נוכח כל הזמן. כל דבר הוא טריגר – הוא חלק מאיתנו בכל רגע", משתפת מושית בכאב.
רגעי התקווה
״אני יודעת שיש ניסים מחכה לאחד כזה. זו התקווה שלי. אז אני מחכה לנס הפרטי שלי", סיכמה מושית.
