"הוא היה אמור לסיים ב-26.6 אבל הודיעו שמאריכים בחודש", מספרת דלית נלקן, שבעלה נקרא כבר לשלושה סבבי מילואים: "אנחנו קורסים. יש ימים שאני לא מצליחה לגרד את עצמי מהספה. כשבעלי נמצא באזור לחימה, אני לא באמת מצליחה לעבוד, לא מצליחה לקום, לא מצליחה לנשום. אתה נמצא בתופת הזה ארבעה חודשים, כל כך מודה על זה שסיימת ואז אתה נכנס אליו שוב".
שמונה וחצי חודשים לתוך המלחמה, והמחיר הכלכלי שאותו משלמות משפחות המילואים הולך וגדל, כמו גם המחיר הנפשי: "לפני שנה עזבתי את העבודה ויצאתי לדרך עצמאית", מספרת דלית. "כיון שאני עוד לא יכולה להראות הפסדים, קרן הסיוע לא מפצה אותי, והמשמעות היא שאני מרוויחה כרגע כמעט 3,000 שקלים בחודש. זה כלום. בעלי גם הוא עצמאי. אנחנו במינוסים נורא גדולים כרגע, הלוואות כבר לא יכולים לקחת. אני שואלת את עצמי כל הזמן – מה יהיה הלאה?"
"חוסן אין לנו, כל הבית שלנו בקושי נפשי", היא מוסיפה. "יש לנו שני ילדים, אחד בכיתה א' והשנייה התחילה השנה גן עירייה. אין להם יציבות, כל הזמן הם מתגעגעים לאבא. הבן הולך לבית ספר עם הדסקית של אבא וסיכת לוחם. הבת כל היום רק רוצה לשבת בבית".
הקושי האדיר של משפחות המילואים מתקיים לצד סערת חוק הגיוס, השיח סביב הארכת שירות המילואים והדיון הציבורי על השוויון בנטל. "מעלים את גיל הפטור, למה? מה זה ייתן חוץ מלשחוק אותנו עוד יותר?" שואלת דלית.
"זה יותר מלזלזל בנו, זה לזלזל בביטחון המדינה. כמו שלא הקשיבו לתצפיתניות, לא מקשיבים עכשיו לנשים שאומרות שמערך המילואים קורס, שהמשפחות קורסות. לא מקשיבים לנו, ועושים לנו החלטות על הגב".
