אומרים שיריבות ספורטיבית מוציאה את הטוב משני הצדדים, כמו רוג'ר פדרר ורפאל נדאל לדוגמה, אבל ביריבות בין מכבי להפועל ת"א ההפך הוא הנכון. היריבות הזאת מוציאה את שתי הקבוצות מדעתן. משבשת להן את כל המערכות והופכת ליריבות הכי מאוסה בספורט הישראלי.
אלה מדליקים אבוקות, אז אלה עושים דווקא ולא מעבירים כרטיסים בזמן, ואז השחקן הזה מתנפל על השופטים ואוהד יורק על שחקן אחר. נמאסתם, עליתם על הספורטיביות עם משאית ורמסתם כל זכר שלה. היא לא קיימת בהיכל קבוצת שלמה ולא במנורה מבטחים. רצף האירועים כל כך מגוחך, עד שעיכוב של משעה בג'אמפ-בול נראה לנו נורמלי. גם המשטרה מאבדת כל היגיון בתוך הטירוף, ובמקום להיות גורם ממתן היא תורמת את חלקה לכאוס. גם לא מנעה אבוקות ביציעים, וגם גרמה לכל האוהדים להתמרמר עליה. הצלחה מדהימה.
אבל נעזוב את המשטרה ונחזור לקבוצות. נראה שיותר מדי אנשים הושפעו מסדרת הדוקו "האגרוף" והתחילו להאמין שזאת היריבות הכי חשובה בעולם. רמת החשיבות העצמית של שתי הקבוצות עלולה לגרום לשף הכי פלצן להסמיק. הפער בין איך שמכבי והפועל ת"א תופסות את עצמן לבין המציאות גדול כמו הפער בין רמת הכדורסל שהן מספקות בסדרה הזאת ל-NBA. השחצנות מתערבבת עם ההתמסכנות ותחושת הקורבנות הנצחית, וכבר קשה להבחין מי הפועל ומי מכבי. במקום להתרכז בכדורסל, השתיים רבות מי יותר מסכנה. נדמה שהאוהדים היו מעדיפים דיבייט בין ההנהלות במקום משחק כדורסל. מי שיזיל יותר דמעות ינצח.
האוהדים הניטרליים לא נהנים מהיריבות הזאת, הם צוחקים עליה. ברכות, הפכתם את מוסד הדרבי לבדיחה מהלכת. הדבר הכי עצוב הוא שבקצב הזה נקבל עוד הרבה סדרות דרבי בגמרים בשנים הקרובות. כל משחק עדיף על הדרבי התל-אביבי בכדורסל. הערב יש להן הזדמנות אחרונה לתקן את הרושם.
