בחודש האחרון מתחזקת הזיקה בין זירת עזה וזירת הצפון. יותר מכך, הזיקה היא דו-צדדית. עד לפני כחודשיים נטה סינוואר לקבל הסכם שכולל את סיום המלחמה תמורת החזרת חטופים. היום ספק אם הסכם כזה – שיכול להתפרש כניצחון של חמאס – יכול לספק אותו. הסיבה להקשחת עמדותיו אינה נעוצה רק במצב הלחימה בדרום ובהיעדר לחץ אמיתי, אלא במה שקורה בצפון.
ב-7 באוקטובר נסראללה פתח באש כמעט בחוסר ברירה. הוא היה חייב להוכיח שהוא מסייע לעזה, ולכן תכלית הירי של חיזבאללה הייתה יותר פוליטית וסימבולית. יותר מכך, נסראללה מאוד שמח כאשר בנובמבר הושגה הפסקת אש זמנית בעזה והוא מיהר לנצור את הירי. אלא שכעבור כמה חודשים הוא שינה את גישתו. הוא הבחין בשלושה דברים: הראשון במצוקה ובייאוש ההולכים וגוברים בקרב אוכלוסיית הצפון; השני במגבלות שארה"ב כופה על ישראל ביחס לחזית לבנון, מגבלות שהתבטאו בין היתר בעצירה של אספקת חימושים לישראל; והשלישי, המשמעותי ביותר, הוא הנכונות האיראנית להשתתף באופן פעיל במלחמה נגד ישראל – נכונות שהודגמה לפני כחודשיים, עת איראן תקפה את ישראל במאות טילים.
נסראללה מעריך, ואולי גם יודע, שאם ישראל תצא למלחמה מלאה נגדו אזי הדבר יביא להתקפות איראניות נוספות. יותר מכך, הזהירות הישראלית המופלגת בכל הקשור לתקיפות בלבנון שיכנעה את נסראללה שהמשך מלחמת ההתשה עם ישראל הינה תרחיש שעשוי למנוע מתושבי הצפון לחזור אי פעם לבתיהם, בעוד שחיזבאללה יכול לעמוד בתרחיש כזה עוד שנים רבות.
ההבנה הזו של נסראללה מובנת גם לסינוואר. אם לפני חודשיים הוא היה מוכן להסתפק ב"ניצחון קטן" ולסיים את המלחמה, הרי כיום הוא מכוון ליעד שאליו שאף מההתחלה, והוא מלחמה אזורית נגד ישראל, מלחמה שתימשך שנים עד שישראל תקרוס. זוהי הזיקה הדו-צדדית בין הזירות.
במובן זה, ישראל נמצאת בבור אסטרטגי גדול יותר מכפי שמנהיגיה מוכנים להודות. היציאה מבור זה יכולה להיעשות באחת משלוש הדרכים: אפשרות אחת, ובאיחור גדול, היא לנסות פעם נוספת לרכז מאמץ צבאי גדול בעזה בכדי ליצור לחץ אמיתי על סינוואר. בעיניי זו דרך רעה, מחיריה גבוהים וסיכויי הצלחתה קטנים.
האפשרות השנייה היא עדיין לנסות ולהגיע להסכם בעזה. המשמעות היא סיום פורמלי של המלחמה והפנמה שחמאס ימשיך להיות השליט בעזה, אלא שספק אם כיום ניתן להשיג אפילו הסכם גרוע זה.
האפשרות השלישית היא לסיים את המבצע ברפיח, להמשיך לשלוט בשני המסדרונות, זה שחוצה את הרצועה לשניים וזה של "פילדלפי", להסיג את יתר הכוחות ל"פרימטר" שעוטף את עזה ולנהל משם לחימה "חסכונית". את מירב הכוחות והחימושים יש להעתיק לצפון ולהיות מוכנים למלחמת "אין ברירה" בלבנון.
בכדי שלמהלך זה תהיה היתכנות להצליח, עלינו להגיע עם האמריקאים לשלוש הסכמות: ראשית, שלא ניתן לחכות הרבה זמן ולכן מלחמה מלאה בלבנון נעשית בלתי נמנעת; שנית, המלחמה תהיה נגד מדינת לבנון ולא (רק) נגד חיזבאללה; שלישית, אם איראן תפעל צבאית נגד ישראל אזי ארה"ב לא תסתפק בסיוע הגנתי, אלא תהיה מוכנה לאיים ואף לפעול ישירות נגד איראן.
לכאורה נוצרת הזדמנות לשכנע את ארה"ב, שכן ראש הממשלה נוסע בשבוע הבא לביקור מתוקשר בקונגרס, אלא שנתניהו מתכחש להימצאותנו בבור כה עמוק, ובמקום לנסות להגיע להתפייסות עם הממשל הוא כנראה צפוי לתקוף אותו. זה אולי יסייע לו מול "הבייס" בארץ, אבל ידחוף אותנו עמוק יותר למצב שקשה וכואב יהיה לצאת ממנו.
אם לפני חודשיים סינוואר היה מוכן להסתפק ב"ניצחון קטן" ולסיים את המלחמה, הרי כיום הוא מכוון ליעד שאליו שאף מההתחלה והוא מלחמה אזורית נגד ישראל, מלחמה שתימשך שנים עד שישראל תקרוס