לא רוצה שהנכדים שלי ואני לא נדבר באותה שפה, לא רוצה ללמוד איטלקית באפליקציית דואלינגו. אני רוצה לשיר איתם "איך שיר נולד" ביחד, לא רוצה להיות סבתא צעירה שגרה ביחידת דיור בעיירה סן קוגט בספרד, שזה הרעננה של ברצלונה למי שלא מעודכן. אני לא יכולה לשאת עוד שיחה על נדל"ן באי לסבוס, וגם לא בא לי לגור שם.
אני מבינה את היאוש, הוא ברור, הוא בדם שלנו. לא רק שהממשלה לא התאפסה אחרי השבעה באוקטובר, היא מוליכה אותנו ביתר שאת לאבדון. להלן קלר יש בוחן מציאות גדול יותר. פרשנים בטלוויזיה אומרים דבר והיפוכו וכל בר דעת מרגיש בגוף שזה הזמן לברוח. כאלה אנחנו, יהודים. יודעים תמיד לקחת את הרגליים.
היתה לי מורה שהיתה מדברת על היהודי הנודד, תמיד מנגן בכינור ולא בפסנתר (כי כינור זה משהו שאפשר לברוח איתו בקלות). בשנת 1933, עם עליית היטלר לשלטון, סבתא-רבא שלי שלחה את סבתא שלי ואחותה בגיל 14 לארץ, עכשיו, מהר, דחוף. חייהן ניצלו.
ראיתי את זה במו עיניי. בודהה קנה לי לפני שלוש שנים מיי הריטאג׳, קצת רוק וכל השורשים מתגלים. 69% יהודיה אשכנזייה, עוד 16% איטלקיה, 5% טוניסיה ועוד כל מיני מרחבי הגלובוס. מאיפה הגיעו אבות אבותינו, כמה נדידות והתאקלמויות, כמה סבתות ונכדים שלא רק שלא הצליחו לדבר ביניהם, אולי בקושי הכירו.
זכינו לדבר בעברית, שפת התנ״ך. לא רוצה לדבר פורטוגזית, אובריגדה גם לכם. לא רוצה טרנקילה ולא סוואדיקה. "זה טבעי שאנשים יחפשו פלאן בי", בודהה מנסה להרגיע. מה זה פלאן בי? כאילו מה אני עכשיו, פליטה? פלאן בי למה? למדינה? השיחות האלה לא היו לפני שנה. גם בשיא ההפיכה, אחרי ליל גלנט, אחרי עילת הסבירות וכל השיט של הממשלה הזו. אבל משהו עכשיו נשבר.
אנשים שבורים. לא מחזירים את החטופים וזה הסימן הראשון לזה שישראל יכולה לא להיות הבית. מה הכוונה לא מחזירים אותם? כמה זמן זה לוקח? ובזמן שאין מדינה ואין שום דבר מתפקד, הממשלה בעולם אחר, כמו במשחקי הרעב. מדברים על חוק רבנים, על השתמטות, על מכס מאה אחוז על דברים מטורקיה. תגידו, הם בעולם בכלל? אלו האנשים שאמורים להוציא אותנו מהסיוט הזה שאנחנו נמצאים בו? זה האנשים שאחראים על ביטחון חיינו? מה זה האסופה המביכה הזו? פלא שאנשים מחפשים לקנות בית בקפריסין?
תקשיבו, יוונית זו שפה סופר מסובכת. עזבו את הדואלינגו. אין לנו ארץ אחרת. צאו לרחוב.
