אני לא מפחד מחמאס. הוא לא איום קיומי על מדינת ישראל. גם לא חיזבאללה. הם בהחלט יכולים למרר את חיינו, אבל הם לא יכולים להשמיד אותנו. איראן כן מדאיגה אותי, אבל גם שם, בעבודה נכונה וחכמה, אנחנו יכולים לנצח. מה שמדאיג אותי באמת, מייאש ממש, זה אנחנו. החברה הישראלית, שבשנים האחרונות מתפוררת מבפנים ומאבדת את המכנה המשותף לכל חלקיה. זה האיום הקיומי האמיתי שמרחף מעל ראשינו.
מה שמחזיק אומה בשעה קשה של מחלוקת היא הפרוצדורה. זו תפיסה שאומרת שאתה ואני חלוקים בכל, מתנגדים איש לדעת רעהו, אבל אנחנו מבינים שדווקא בגלל הקושי הזה אנחנו מצווים לשמור על כללי המשחק, קלה כבחמורה, ורק כך ניוושע. אבל לנו קרה אסון: עוד לפני שהטרור הרצחני תקף את המדינה מן החוץ, יריבים מבית הכריזו מלחמה אלימה על כללי המשחק עצמם. בית המשפט, התקשורת, המשטרה, אפילו הצבא לא נשאר חסין. כולם חשודים, כולם על הכוונת. גם הנורמות הציבוריות שאמורות להגן בשעת צרה, התרסקו. מופעי הציניות הפוליטית של מירי רגב, דודי אמסלם, יואב קיש, שלמה קרעי ואחרים מראים לנו שהכל סחיר - תחבורה ציבורית כמו פרס ישראל, צה"ל כמו בית המשפט. הכל עומד למכירה בתמורה לתמיכה של עוד שני חברי מרכז.
לא ייאמן השינוי שעבר על החיים הציבוריים בשנים האחרונות. עבר, ועדיין עובר. אפילו עכשיו כשחיילים נהרגים כל יום בחזית, ממשיך יריב לוין בניסיון להרוס את בית המשפט העליון. איתמר בן גביר, ממשיכו של כהנא הגזען, כבש את המשטרה, מנסה עכשיו להפוך אותה למיליציה פרטית שלו, וגם די מצליח. השר קיש מתגלה כבדיחה עצובה על חינוך, השר קרעי מחבל בתקשורת שאמורה לשמור על הנורמות.
ונתניהו. האיש שעליו נאמר כבר שיש פילים באפריקה שיש להם את העור העבה שלו, מנצח על כל התזמורת הגרוטסקית הזו שנועדה להגן עליו מול האישומים הפליליים נגדו בבית הדין, ומול הציבור בעקבות המחדל הגדול שרשום קודם כל על שמו. אז אחרי כל אלו, באמת אפשר לקרוא לאחדות? ביחד ננצח? עם מי נעשה אחדות?
יש לי חברים לא מעטים מהימין, את חלקם אני ממש אוהב, יכול לדבר איתם, לצחוק, לבלות יחד. אבל כאשר אנחנו רק מתחילים לדבר על המצב, אני מסתכל עליהם בחלחלה, שואל את עצמי מי האנשים האלה. מה לי ולהם? איך נקלענו למצב שאני רואה בהם בכלל חברים? אני קורא את הדיבור ברשתות של מי שמכונים "ביביסטים", את ההתגוללות השקרית על ראשי הצבא בזמן מלחמה, את החיפוש האובססיבי אחרי קונספירציה ובוגדים, את הרעל ששופך הילד הגולה על חשבוננו במיאמי, ואת אביו ששותק ולא טורח להתנער ממנו. ואז אני שואל את עצמי, לעיתים קרובות בגועל: אלו שותפיי למסע? איתם אני אמור לחוש הזדהות? איך? מה לי ולהם?
וזה הפחד הגדול. הפחד מאובדן שותפות הגורל. החשש שכבר אין בינינו בסיס משותף כדי לחיות יחד. כדי לבנות פה את העתיד שלנו ושל ילדינו. כדי באמת לנצח. עם חמאס נסתדר, אבל את ההתפוררות הזו ספק אם נשרוד.
החשש הוא שכבר אין בינינו בסיס משותף כדי לחיות יחד. עם חמאס נסתדר, אבל את ההתפוררות הזו ספק אם נשרוד