מה אנחנו קופצים? לא ברור. לרוב אנחנו לא קופצים. בטח לא בחו"ל, בטח שלא עכשיו. כשנהג המונית שואל "מאיפה אתם?" אנחנו מתלבטים כרגע בין לטביה, איי פארו ונרניה.
אבל הכוח מתעורר בנו בהופעות חיות המוניות; בקולדפליי הנפנו דגלי ישראל, צרחנו "ברינג דם הום" וחזינו בנציג הישראלי גיא הוכמן מבצע את להיטו הנצחי 'מיותר'. בטיילור סוויפט החלפנו צמידים עם שמה של התצפיתנית רוני אשל ז"ל, הנפנו דסקיות והמטרה הסופית - אם הבנתי נכון - היא להגיע לטיילור עצמה כדי לזכות לברכתה האפיפיורית.
בטרם נאמר דברים כמו "שכונה", "קרתנות" ו"פאדיחה", בואו נצא מנקודת ההנחה הפשוטה שעם כל הזדקקותה של ישראל להסברה יעילה, לא בטוח שמסעות כיבוש ההופעות בינלאומיות משיגים את היעד. למעשה, הרצון הבוער לנקז תשומת לב באירוע שאיננו לכבודנו, ולהנכיח ולהטיח ולתבוע הזדהות, השתתפות, הכרה - הרצון הזה, מותר להמר, רק מגביר את הסנטימנט העוין. אף אחד לא מגיע להופעה חיה כדי לנכוח בעצרת פוליטית מטעם מדינה זרה וקולנית. למעשה, מופעי אצטדיונים מסוג קולדפליי וסוויפט מבקשים לפעול בדיוק הפוך; לשטח את הכדור למסה רב-לאומית מוצפת אחווה ואנדורפינים, שבמסגרתה הכל מונח בצד לשעתיים לטובת אופוריה מוזיקלית. אבל כשכוח כיבוש ישראלי מגיע להופעה במטרה להפוך אותה למפגן פטריוטיזם, הוא לא רק מנפץ את הבועה, אלא מבצע אקט שיש בו כפייה.
לא שזה משנה לנו; נדמה שהזכות לעמוד גאים וזקופים איפשהו בעולם - שנשללה מאיתנו כמעט לחלוטין - מצאה לעצמה אאוטלט; כשאנחנו בקבוצה ובסוג של התרוממות רוח, הנפת הדגל הופכת לאקט כמעט לא-רצוני. אלא שהדרישה להכרה במצבנו, כאבנו וצדקתנו, כשהיא דורכת על רגליהם של עשרות אלפי רוכשי כרטיסים שלא הגיעו למקום כדי לנקוט עמדה פוליטית, מותירה רושם מועט, בטח יחסית לחריש העמוק שעושה הצד השני בקמפוסים ובנקודות מפתח אחרות.
נכון לכרגע, אנחנו הבריון השכונתי גם במופעים חו"ליים. אם יש הישג סמלי בנפנוף כבודנו הלאומי מול אצטדיון זר, הוא אצלנו בראש בלבד. לא כל ישראלי עם דגל הוא שגריר; אילון לוי הוא שגריר, ולכן מעולם לא ניסה לטפס על שום במה בכוח. כזכור, הוא פוטר. ישראל הבן-גבירית מעדיפה כנראה הסברה מתפרצת נוסח הוכמן. תנו לו רק עוד במה אחת, והעולם בטוח יבין.
