בחודשים האחרונים הפכה השידה בכניסה לבית משפחת ונקרט ל"פינת אנרגיה", כך הם מגדירים אותה. "זו הייתה שידת בלגן, כמו שיש בכניסה לכל בית", מסביר שי, אביו של עומר, "אבל היום מונחות עליה תמונות של עומר ועוד כל מיני פריטים שהם חלק מהמאבק להחזיר אותו הביתה". חדרו של עומר, לעומת זאת, נשאר בדיוק כפי שהיה. ערימות של בגדים מקופלים שתיכנן לתלות על מתלה חדש שרכש עוד מונחות על הספה לצד מיטתו, כפי שהשאיר אותן בלילה שבו יצא למסיבה אשר ממנה נחטף לעזה לפני 261 ימים.
על עומר
"יש לנו שלושה ילדים ועומר הוא הבן הבכור שלנו", מספרת האמא, ניבה, "הוא חייכן, אוהב אדם, חברותי מאוד, אח מקסים. עומר חרוץ מאוד. מפרנס את עצמו מגיל 17. בשנים האחרונות התאהב בעולם האוכל. עד שנחטף היה מנהל מסעדת שף. החלום שלו הוא להיות מבקר מסעדות".
7 באוקטובר
עומר נחטף מפסטיבל נובה ברעים. "ברגע שהתחילו האזעקות אצלנו, התקשרנו אליו", משחזרת ניבה, "אנחנו יודעים שהוא יצא ברכב עם קים דמתי ז"ל מאזור המסיבה לכיוון רעים. הם מצאו מיגונית ועצרו שם. בשעה 7:01 הוא כתב לנו: 'פחד אלוהים, טילים מעל הראש'. ב-7:12 הוא כתב: 'פאק, יש פה יריות אמא'. זו הייתה נקודת המפנה מבחינתנו. עד אז חשבנו שהוא מוגן מהטילים. כשהוא כתב שיש ירי, הבנו שהמיגונית לא יכולה להגן עליו. אחר כך הוא הוסיף: 'נשק חם. אני לא יודע מי יורה. מחכים שיירגע. לא שומעים את צה"ל'. ב-7:36 הוא כתב: 'עדיין שומעים יריות. הפיצוצים לא עוצרים'. שאלתי אם הוא בסדר, והוא ענה 'לא'. ב-7:50 הוא כתב לי: 'אני מת מפחד'. זו הייתה ההודעה האחרונה שקיבלנו ממנו".
המצב בשבי
"ליאם אור היה עם עומר בשבי מהיום הראשון יחד עם עוד ארבעה תאילנדים שנחטפו מרעים", מספרת ניבה, "כשהוא נפגש עם עומר במנהרה, ליאם שאל: 'אתה חושב שהם יהרגו אותנו?' עומר ענה: 'אל תאבד תקווה'. מאז הם שמרו על אנרגיות חיוביות, אופטימיות ואמונה שהם חוזרים. הם צחקו המון, שרו ועודדו אחד את השני".
לדבריה, "התנאים הפיזיים היו מאוד קשים. רוב הזמן הם ישנו על יריעת ניילון. צרכים הם עשו בדלי כי לא היו שירותים. ב-54 הימים שליאם היה שם הם התקלחו פעמיים עם בקבוק של ליטר וחצי מי ים. הם אכלו שלושה תמרים ביום ולפעמים גם חתיכת פיתה בערב. הכל היה מלא חול. הרבה פעמים היו הפסקות חשמל והם לא ראו כלום".
עומר חולה בקוליטיס, מחלה כרונית שעלולה להיות מסוכנת אם היא לא מטופלת. "הוא נוטל תרופות כדי שלא תהיה התפרצות של המחלה", אומרת ניבה, "אם היא לא מטופלת המחלה עלולה להתלקח ולגרום לכאבי תופת ולסכנת חיים. מעבר לכך, התנאים של השבי הם גורמי סיכון להתפרצות: סטרס, היגיינה נמוכה, תזונה לקויה. הוא חייב לראות רופא בדחיפות".
רגעי המשבר
"אני מרגיש קצת חסר אונים", מודה שי, "בראיונות האחרונים שעשינו ביקשתי מעומר סליחה, אם הוא שומע. סליחה שזה לוקח זמן".
ניבה מוסיפה: "יש רגעים שבא לי לצרוח. הבן שלי פחות מ-100 קילומטר מהבית ואני לא יודעת מה קורה איתו. זה חוסר אונים נוראי”.
החיים היום
מבחינתנו הזמן עצר. אין לנו שגרה, אנחנו לא הולכים לעבודה, אנחנו אך ורק במשימה להחזיר את עומר הביתה. אנחנו מנסים לשמור בבית על שמחה ועל אופטימיות, אבל אם תשאלי את הילדים שלי הם כנראה יגידו שהם מתגעגעים לבית שהיה לנו עד 7 באוקטובר".
התקווה
"אנחנו יודעים שעומר שמר על אופטימיות. הוא שר בשבי", אומרת ניבה. "אנחנו ביחד, עם המשפחה, עטופים. כשאני בוכה יש מי שיחבק אותי - והוא לבד. ואם הוא לא נשבר בתנאים הכי קשים שיכולים להיות לבן אדם, אז גם אנחנו לא נישבר. הוא מנצח את השבי. עומר, תדע שאנחנו חזקים בשבילך, אז תהיה חזק בשבילנו. אתה עוד מעט בבית".
