יש סדר הגיוני באירועי ספורט. השחקנים משחקים, האוהדים מעודדים והמשטרה אמורה לדאוג לסדר ולביטחון של כל האנשים שנמצאים במקום. אבל במדינת חרבו דרבו הולכים מכות. מכות כואבות, משפילות, מבזות. אוהדי הפועל ת"א הופכים לחשודים מידיים, כל תוף עידוד הופך לכלי נשק בעיני המשטרה, אז בשביל מה להטריח כל כך הרבה אנשים ולהפוך יום חג ספורטיבי לכאוס אחד גדול?
ליבי יצא לעופר ינאי, אחד שכבר הוכיח את נאמנותו לקהל, שבמקום לבוא למשחק כטוען לכתר הפך למנהל מו"מ בין שר הספורט לאוהדים. ולא, לא אתן הפעם צ'אנס למי שינסה להאשים את אוהדי הפועל ת"א, לא הפעם. הרי רק לפני יומיים המשטרה עיכבה לשעה וחצי את כניסת הקהל לדרייב-אין כדי לחפש אבוקות. מנדבושקס, זה מה שהם מצאו. וביציע פרחו האבוקות. מסקנה אחת, המשטרה לא מסוגלת לאכוף את החוקים. משחקים נדחים, אז מה עושים? מרביצים ולפני זה דואגים להדליק את השטח עם איסור הכנסת אביזרי עידוד לקהלים. הכל פתוח ומותר.
אני לא הלכתי למשחק אתמול. פעם היו אומרים על זה "לא עומד במתח של הספורט", היום זה ה"לא רוצה לקבל מכות" החדש. אבל הרבה חברים שלי הלכו. חלקם חטפו מכות, חלקם לא נכנסו.
דוד ליפשיץ, חברי שכבר נכנס להיכל, הוצא על ידי שוטר החוצה. למה? "ככה" הייתה התשובה. לפני זה הוא הספיק לצלם את תעודת הזהות שלו. לפני פתיחת המשחק הסתכלתי ברשימת אוהדי הפועל ת"א שנרצחו ונהרגו במלחמה. אפילו לכבודם ביקשתי מול הטלוויזיה קצת חמלה, מעט זיכרון והרבה כבוד. אז אולי דרבי וגמר זה הדבר הכי חשוב בחיים, אבל כדאי שהחיים יהיו שווים את זה.