אלו ימים קשים וחמים מנשוא המחייבים מרחב נשימה. חרף האובך ומזג האוויר המאתגר, יצאנו בשעת לילה מאוחרת צפונה ליום שתוכנן בקפידה. ראשיתו בדורבן שהביט בנו מלוא גודלו בצומת אליקים, המשכו בזריחה בארבל, בשדה בצל בואכה צפון רמת הגולן, עם חקלאים עזי נפש וסיומו במפגש מחמם לבבות עִם עמישראל במלוא יופיו.
מחכים לשמש
נסיעה בכבישים חשוכים ושקטים עד לארבל שנראה מרחוק כלוע קטום של הר געש. חצי שעה טרם זריחה אנחנו מקיפים את גדר הבקר הצנועה ומתמקמים עם מצלמות להופעת השמש מבעד לפס סמיך של עננים. מקץ דקות היא עולה, ופס מוזהב מצטייר על המים, כי למה להסתפק במועט כשאפשר להגזים.
ביציאה משמורת טבע ארבל, זורחים ומרוצים, שוב הסתבר שההתרחשויות הלא מתוכננות הן המשמחות ביותר, כי בדרך החוצה הבחנו בשדה בצל פורח ובעשרות קוטפות ערביות, לבושות בחולצות צבעוניות על רקע שדה ירוק. הסצנות מתחלפות כמו בהזמנה, אנחנו חושבים לעצמנו ומתקרבים אט-אט. בעודן קוטפות את פרחי הבצל המיועדים למעבדה לחילוץ זרעים לקראת הזריעה הבאה, אנחנו שומעים את קולות הזירוז של בעל הבית המאיץ בהן. להקת עצומה של יונים מתרוממת מולנו. אי-אפשר היה לבקש יותר. יום בָּצָל שכולו דבש.
בין שני גשרים
משם אנחנו ממשיכים אל הירדן ההררי, מזרחית לקיבוץ כפר הנשיא. שמורת טבע פארק הירדן משתרעת מגשר בנות יעקב שבצפון ועד גשר אריק שבצפון הכנרת. שטחה כ-10,000 דונם וככל שעולים נופי הירדן מרשימים יותר. הירידה התלולה לגשר כפר הנשיא ההרוס בחלקו אפשרית רק ברכב 4X4, או ברגל, לא עלינו.
הגשר מספק נקודת מבט נהדרת על הירדן הגועש. בקיץ מפלס המים יורד ומאפשר תצפית מושלמת לצילומים. נחילי צרעות סביבנו, סרטני נהרות ענקיים מזדחלים על הסלעים, אבל יותר מכל - דגים שקופצים מהמים בניגוד לכיוון הזרם מחלצים מאיתנו צווחות שמחה. אנחנו מתארגנים לארוחת בוקר בשטח, מתעלמים ככל הניתן מערמות הפסולת שהותירו אחריהם מטיילים אחרים, מחליפים מבטים עם עדר פרות שיורדות מהר לשתות ממי הירדן. שעה קלה של אסקפיזם.
בדרך החוצה מהשמורה, הרכב עומד בכל אתגר סלעי שהוצב לפניו - אנחנו מבחינים בצבי צעיר באמצע השביל, מביט בנו ממרחק ביטחון, בוחן מי יהיה מהיר יותר: קצב החלפת העדשה שלי או הניתור שלו (0:1 לצבי). תנים וחזירי בר אדישים למראנו, עופות טרף מעלינו. השמורה מספקת את כל מה שציפינו לו, ויותר.
בריכת המילואימניקים
בשעת בוקר מאוחרת השמש כבר קופחת, ואנו יוצאים מהשמורה אל בריכת הקצינים (עין עלמיין). בתקופת שלטונם ברמה דאגו הסורים לרווחת קציניהם ובנו בקרבת הבסיסים הצבאיים בריכות מבוטנות, וברובן מלאות מים לאורך השנה, שבהן יכלו הקצינים לנוח מתפקידם. המים הנקיים מגיעים ממעיין עין עלמין הזורם באופן קבוע לבריכה. סביב הבריכות חורשת אקליפטוסים המצלה עליהן. בתוכן וסביבן אנחנו מוצאים בני שירות לאומי מהסביבה, לצד מילואימניקים שיצאו להפוגה קצרה לאחר חודשים ארוכים של שירות.
האמיצים והמצוידים בבגדי ים שבינינו ירדו למים להתרענן. אני נשארתי לשיחה קלה עם אנשי המילואים. שיחה שהתחילה, כמו תמיד בימים אלו, במבטים אוהבים (שלי) בצירוף סימני ידיים בצורת "לב". מדים תמיד עשו לי את זה, ובימים אלו שבעתיים. אלמלא חששתי להיחשד כמטרידנית, הייתי נופלת על צווארם, אלא שבשונה מהרגיל - אני לא זוכה הפעם לפידבק, והשיחה שמתפתחת שונה מאוד ממה שאני שומעת בתקופה האחרונה. המילואימניקים שלפניי סיימו לאחרונה 240 יום בעזה ויצאו לכמה ימי התרעננות. הם יודעים ומוכנים לכך שתכף יקראו להם שוב, אבל לא מוכנים להסתפק יותר בגילויי אהבה ציבורית ריקים מתוכן. אחד מהם מספר על משרד עורכי דין שעזב ועל חוסר הסבלנות של בית המשפט בנוגע לדחיית דיונים, וגם על שלושה ילדים צעירים שנותרו בבית עם אמא לוחמת בעורף. הפער בין השירות מסכן החיים, הפטריוטי, ההכרחי לבין הארץ שלתחושתו שבה לשגרה - כמעט לא ניתן לגישור.
מה ניתן לעשות, אני שואלת "העיריות והרשויות מקבלות רשימות של אנשי מילואים. אז למשל, כשמצלצלים מהרשות שבה אני גר ושואלים אם אפשר לעזור ואני משיב 'כן, בדחיית תשלום הארנונה למשל', ומהעבר השני מבטיחים לבדוק ולחזור. אף אחד לא חזר, גם לא כדי להתנצל ולהסביר שלא ניתן", אומר אחד מהם.
בעוד החברים יוצאים מהמים, מתנגבים ומתארגנים ליציאה מהנחל, אני מקשיבה לדברים. מעט לפני שאני נפרדת מהם, אני מבטיחה לזכור את דבריהם, לראות מעבר להילת הגבורה את מצוקת היומיום. לא פלא שעם משקל השיחה עלי, נשכח התיק עם ציוד הצילום מאחור.
תותים אפגניים
בדרך מבריכת הקצינים צפונה, חשקה נפשנו בדובדבן, מלך האזור שנמצא כעת בשיאו. בעוד אנחנו מתלבטים אם לנסוע לכיוון בוקעתא ולסיים במַסְעָדֶה, הפור נפל - נשארים בסביבה הקרובה, בשעל בואכה אודם. אנחנו נכנסים למשק לוי. עם כל הכבוד לדובדבן, לאסנה, לפטל ולאוכמניות - ויש - אף אחד לא מתקרב לתות האפגני הארוך ונוטף העסיס. כמו תולעת עצומה, ארוכה, הוא תלוי על העץ, מחכה רק לי. הענפים כורעים תחת כובד הפרי, ועל הקרקע כמויות אדירות שנשרו. אין קוטפים. הקטיף העצמי הוא אחת האטרקציות הייחודיות בצפון רמת הגולן, אבל המטעים ומתחם הקמפינג שהיו אמורים עכשיו להיות מלאים עד אפס מקום - ריקים.
עם בטן מלאה וידיים מוכתמות אנחנו מתיישבים למנוחה. שעל ואודם נמצאים בצפון המטווח של הרמה, אבל תיקי ורוני מחויכים ואופטימיים. אין להם ממ"ד, כמעט שאין מבקרים אבל הם מסרבים להתפנות מהאדמה שלהם, מכירים בנזקים הלא צפויים והאפשריים לענף החקלאות, ולא חוששים מהאיום מצפון.
גבינות ובשרים
אנחנו נפרדים מהם בחיבוק ונוסעים למשק רגב במעלה גמלא. יעל רגב, חקלאית צעירה ומקסימה, מגדלת את כל התוצרת הטרייה למסעדה הנהדרת שלה במושב רמות. כשהתברר לה שהתנובה רבה מכפי הצורך, היא פתחה חנות אמון שאליה נוספו עוד תוצרת שכולה על טהרת הגולן: שמן זית, יין ובשר. החנות פתוחה 24 שעות ביממה, ללא מצלמות, מתוך אמונה שאנשים ייקחו וישלמו. היא מכבדת אותנו בארטיק טבעוני צונן.
אנחנו מצטיידים מכל טוב ומחליטים לסעוד צהריים במסעדה המעולה של המשקים רגב ושניידר - "מושבוצ" במושב רמות. במהרה השולחן מתמלא בנתחי בשר טרי-טרי, צלויים ביד מיומנת וירקות פריכים מתובלים. יין נהדר נמזג לכוסות ומקץ שעה וחצי אנחנו יוצאים דרומה, חזרה הביתה רק כדי לגלות שתיק הצילום המלא, הארנק ושאר מסמכים חשובים - נותר בבריכת הקצינים. טלפון מבועת ליעל רגב, ששולחת חברה גַּבָּנִית שטסה לשטח. התיק, שנשלח למחרת ביחד עם הגבינות, הגיע ליעדו.
דוח על מהירות שנסלח, תיק יקר ערך שהושב ומטחי רקטות שניתכו על האזור שעות ספורות אחרי לכתנו. זכינו ליום של בני מזל.
טל-זהרה לביא, היא צלמת ולקֶטֶת חוויות. לעמוד האינסטגרם שלה @ tal_zohara
