הטורניר בגרמניה נפתח במידה רבה בסימן "מהפכת הצעירים", והנבחרות המובילות הציגו כוכבי-על בראשית דרכם. התיישבנו מול המסכים לצפות בילדי הפלא, אבל מישהו שינה את התסריט.
בעשרת המשחקים הראשונים של היורו נבחרו למצטיינים במגרש רק שני צעירים, בלינגהאם ומוסיאלה. דווקא הוותיקים בלטו הרבה יותר ברשימה הזאת: גרניט ג'אקה בן 31, כריסטיאן אריקסן בן 32, ניקולאי סטנצ'יו בן 31, אנגולו קאנטה בן 33, סטניסלב לובוטקה בן 29 ופביאן רואיס בן 28, והם הובילו את הנבחרות שלהם, והוכיחו שכוחם עדיין ברגליהם.
האם יכול להיות שעבדו עלינו כל השנים שעתיד הכדורגל נמצא ברגלי הצעירים? האם ייתכן שקאנטה, שנמצא ללא ספק בשלהי הקריירה וגילו כפול מזה של לאמין ימאל, יאפיל על הכישרון המסקרן של ברצלונה? האם סביר שאריקסן, שעבר התקף לב על המגרש ומשחק עם קוצב לב, יבריק יותר משני כוכבי העתיד, הוילון וששקו, שלא התעלו למעמד?
התשובה לכל השאלות חיובית. דווקא ברגע האמת, על הבמה החשובה ביותר, בעלי הניסיון מתגלים גם כבעלי התושייה והיוזמה. אבל נדמה שהסיבה העיקרית היא שהם פשוט הרבה פחות בלחץ לעומת "כוכבי העתיד" שסומנו בתקשורת, ולא פחות מזה ברשתות החברתיות.
ארבעה מתוך המצטיינים הוותיקים משחקים עדיין בצמרת הכדורגל האירופי, אבל קאנטה וסטנצ'יו הרחיקו עד הליגה הסעודית וכמעט נעלמו מהזירה הבינלאומית.
הפרשן הבריטי, גארי נוויל, אמר השבוע ששחקנים שעוברים את גיל 30 בקבוצת צמרת מתחילים לעמוד במקום, "להעלות עובש", כלשונו, לקראת הירידה שצפויה ביכולתם עד סוף הקריירה. אבל זה הרגע שבו הם יכולים להתחיל ליהנות קצת, לשנות אווירה, ולמצוא מחדש את חדוות המשחק.
גם באינטראקציות הפנימיות בתוך הסגלים הרחבים יש חשיבות למגוון של גילים וניסיון בינלאומי. הארי קיין ופיל פודן לא הרשימו במשחק הפתיחה של אנגליה, אבל בזמן שרוב הפרשנים האנגלים בטוחים שקיין יחזור להבקיע, כהרגלו, שאלת החלפתו של פודן בהרכב כבר עלתה בקול רם.
המילה הטובה מגיעה למאמנים כמו דשאן, יולמן ויורדנסקו, שהלכו אולי נגד דעת הקהל והנטייה הטבעית להחליף ישן בחדש. סביר להניח שככל שנתקדם בטורניר הכוחות הצעירים ימצאו את מקומם ויציגו את היכולת שהפכה אותם לכוכבים, אבל לא נופתע יותר מתצוגות איכות של הזקנים שבחבורה.
