"ואז נוספו לחדר גם עגלה, לול וצעצועים שאין איפה לאחסן. היינו חייבים לברוח"
ירון בן יאיר (45), ירין (26), נטע (11), הילה (9), ארייה (3), אימרי (חצי שנה). עברו מקריית–שמונה לתל–אביב
7 באוקטובר: ירון: "היינו בבית והתעוררנו לזוועות בטלוויזיה. עזבנו לבד, עוד לפני שהודיעו על פינוי, פשוט ברחנו מהעיר. שלושה ילדים ובת זוג בהיריון, כל אחד יצא עם תיק על הגב, לא ידענו אפילו לאן. נשארנו לישון אצל המשפחה בחדרה. הבנו שחיזבאללה הם איום אמיתי ולא רצינו לחיות בפחד יותר".
חוסר הוודאות: "טיילנו ממקום למקום בארץ, אבודים. אחרי שבוע התחילו פינויים מסודרים והגענו למלון קרלטון בתל־אביב למשך חודש. קיבלנו שני חדרים: לי, לבת הזוג שלי ולילדים".
החיים במלון: "בשבוע הראשון זה פנאן, חדר עם נוף לים, אבל אז זה נהיה סיוט. אני רגיל לבשל כל יום ופתאום יש רק אוכל של מלון, שאני לא אוהב. גם כמה אפשר להיות במלון, שבועיים? אתה רוצה את הפינה שלך. ואז נולד לנו ילד. בחדר נוספו פתאום עגלה, לול וצעצועים שאין איפה לאחסן, נהיה צפוף. היינו חייבים לברוח משם".
הבריחה: "עברנו למלון דירות, התגלגלנו מבית לבית. ובינתיים, אני לא עובד וחברה שלי לא עובדת ויש לנו תינוק וילדים וביזבזנו את כל החסכונות תוך חודשיים, אנחנו על אדים וגם עקצו אותנו. ככה התגלגלנו עד שמצאנו אחלה דירה בשכונת מונטיפיורי. פנטהאוז, עם שלושה חדרים וסלון. ויש גם גג למנגלים".
ההחלטה: "נולדתי בקריית־שמונה. ההורים שלי וכל המשפחה משם. זה היה הבית, לא תיכננו שום דבר אחר. במזגנים התחלתי לעבוד אחרי בית הספר וב־2004 פתחתי עסק. אבל בקריית־שמונה לא משנה כמה קשה אתה עובד, אתה לא חי טוב. יש מלחמות קשות על לקוחות. השינויים בעקבות המלחמה גרמו לי לחלום בגדול. הבנתי שאני לא רוצה לחזור לקריית־שמונה".
העיר הגדולה: "הילדים יצאו לגני שעשועים, לנמל, לפארק, התחילו לחיות. הבנות אמרו שטוב להן עכשיו בלב. המחשבה על הילדים פלוס העתיד הכלכלי גרמה לנו להבין שאנחנו צריכים להישאר. למרות שכולנו בטראומה, הילדים נהנים וזה עוזר להם להבריא. כולם גם רשומים לבתי ספר. עדיין קשה להם מבחינה לימודית, אבל כבר יש להם חברים והם יוצאים מהשעמום".
להתחיל מחדש: "עוד לא מצאתי פה חברים, אבל אולי זה עוד יגיע. בינתיים אני כבר יוצא לקניות בשוק הכרמל, נהייתי תל־אביבי".
פרנסה: "בתל־אביב הכרנו את וולט. בהתחלה לא היה לנו מקרר, אז הזמנו מלא אוכל מבחוץ וכל מה שהגיע ‑ שמתי בפח. לא מצאתי אוכל ביתי שאהבתי. אמרתי ראבק, מה קורה פה? ואז הכרתי צעירה שמוכרת ג'חנונים מהבית ברמת־גן, הייתי נוסע לשם ורואה אותה לוקחת הזמנות בכמויות, כשאין לה זמן לנשום. התחלתי לחשוב שיאללה, אני גם יכול.
"אנשים בתל־אביב עובדים עד הלילה ואין להם זמן לבשל, אז הם מזמינים אוכל של בית. זה נורמה כאן. בקריית־שמונה האנשים משועממים ומבשלים כל הזמן. אף אחד לא קונה בחוץ. סידרתי את המטבח, אזרתי אומץ וקפצתי למים. עכשיו אני מבשל למחייתי כבר חודשיים, פתחתי דף פייסבוק והייתה היענות. יש לי כבר קבוצת לקוחות קבועים".
הסיכוי לחזור: "אין כזה. אני תל־אביבי. התאהבתי בחיים פה. אני מפחד להתאכזב, אבל כולנו תקווה. מהמדינה אין אמנם עזרה, אבל אנחנו לא מתבכיינים, עובדים קשה וכולם מאושרים. אנחנו חיים ובריאים והכל בסדר".
"רצינו בית יותר נוח, רצינו אינטימיות, רצינו קצת שקט. אבל בעיקר רצינו להתחיל לחיות"
משפחת גלבוע: אמיר (47), נוגה (45), דניאל (15), אילת (11), איל (8), עברו מכיסופים לעומר
7 באוקטובר: אמיר: "התעוררנו מוקדם מהרגיל לקול אזעקות בלתי פוסקות, נכנסנו לממ"ד ולא נלחצנו במיוחד ואז פתאום נשמעו גם קולות ירי. עודכנו שיש חדירת מחבלים דרך קבוצת הווטסאפ של הקיבוץ. שעות על גבי שעות ישבנו בממ"ד וניסינו להבין מה קורה בחוץ, לחבר את חלקי הפאזל. לאט־לאט גילינו שפשוט שכחו אותנו. רק בראשון בבוקר חולצנו על ידי חיילי צה"ל. היינו יותר מיממה שלמה בפחד מוות. מאחת וחצי בצהריים בשבת לא היה גם חשמל. לא היו לי שום כלי נשק. גם לא יכולתי לנעול את דלת הממ"ד, כי הידית נפלה".
החילוץ: "בדרך החוצה ראינו גופות, מכוניות הרוסות, הרגשתי בסרט. כשהגענו לבית מלון בים המלח שמענו סיפורים מאנשים שהמחבלים פרצו לבתים שלהם. איבדתי הרבה חברים, ביניהם המטפלת של הבן שלנו, אתי זק ז"ל, והרבש"ץ סער מרגוליס ז"ל, שנלחם שעות במחבלים עד שנרצח".
החיים במלון: "היה קשה מאוד. לצד החוויה שלנו היו את הסיפורים ששמענו מכולם. הטראומה שלנו פלוס הטראומה הגדולה של האחרים התערבבו. זה נכנס אלינו. כמה ימים אחרי 7 באוקטובר הייתי בהלוויה של שכן שלנו והבנתי שלא כדאי לי להמשיך ככה, שזה גדול עליי. אם היינו במקום אחר, יותר רגוע ורחוק מהחברים בקיבוץ, היינו מעכלים את זה אולי אחרת. החוויה שלהם העצימה את שלנו. החלטנו שדי, אנחנו מוצאים מקום להשתקע בו".
ביחד: "עברנו לכאן יחד עם החברה שלנו יסמין, אשתו של סער הרבש"ץ, שנשארה לבד עם שתי ילדות. אמרנו לה שאנחנו רוצים לעזוב את המלון ולא לחכות לפתרון מהמדינה. רצינו להיות קרובים אליה, לתת לה מענה אם היא תצטרך אותנו. חיפשנו בית גם בשבילה והיא עברה לגור לידנו".
כיסופים: "אני במקור מפתח־תקווה ונוגה מיישוב ליד עפולה. אחרי שהיא סיימה את הדוקטורט בכימיה, רוב העבודות היו בדרום, אז עברנו. גרנו שלוש שנים בקיבוץ סופה ואחרי שלוש שנים עברנו לכיסופים ובנינו שם בית. היה לנו ממש טוב. זה מקום קטן, החינוך שונה מהחינוך בעיר, יותר ערכי. נכון שיש 'שכנים' מעבר לגדר, שגורמים לסבל לפעמים, אבל זה רק מגבש יותר את הקהילה ביחד, יש מכנה משותף".
ההחלטה: "התכנון הוא לבנות לנו קרווילות בסמוך לעומר, אבל הפרויקט נדחה ונדחה ולא רצינו לחכות יותר. בים המלח נהיה חום גיהינום בקיץ, היה קשה להישאר. רצינו בית יותר נוח. רצינו אינטימיות, הקרווילות צמודות זו לזו ורצינו קצת שקט. אבל מה שרצינו הכי הרבה זה להתחיל לחיות, זו הסיבה העיקרית למעבר. לא להיות בבית מלון ולא בקרווילות זמניות, להיות בבית שלנו, להיות עצמאיים. לחיות כמו כל בן אדם רגיל נורמלי".
למה דווקא עומר? "כדי לא להתנתק לגמרי מהקהילה שאנחנו אוהבים. להיות עם אנשים מוכרים במקום לא מוכר. לא קל לעשות מהלך כזה, כי החיים במלון אחרי כל מה שעברנו לצד כל הקושי, נותנים תחושה של ביחד, שרק אנחנו יכולים להבין האחד את השני. לעבור למקום זר ולא ידוע זה מרגיש כמו להיות חייזר. היה מפחיד להתנתק מהביטחון, משותפי הגורל שלנו, אבל הגענו לשלב שהרצון לנשום היה חזק מהפחד".
הילדים: "הם כבר מזמן רצו לעזוב את המלון ולהתחיל מחדש, הם שמחו לצאת. היום הם כבר לומדים במסגרות פה. הבת הגדולה מסתדרת בכל מקום ויש לה חברות. האמצעית ביישנית יותר, אבל באופן מפתיע גם לה כבר יש חברות טובות פה והיא פורחת. בן השמונה קצת פחות מתחבר ואנחנו עובדים על זה. יש פה גם דשא לכלבה ואפשר להגיע לבתי הספר ברכיבה על אופניים".
מטבח משלנו: "הבת שלי מכינה אוכל בטירוף, זה מתפרץ אצלה כי היא חיכתה לזה כל הזמן".
יוקרה: "הזהירו אותנו שהתושבים בעומר 'עשירים עם האף למעלה', אבל כולם פה סופר־נחמדים, אכפתיים ומתקשרים".
געגועים: "לפני חודשיים הייתי בקיבוץ בפעם הראשונה אחרי 7 באוקטובר, הגענו כדי לאכול ארוחת צהריים יחד ולארוז את הציוד. רצינו להרגיש שוב בבית, אבל זה לא קרה. הרגשתי ניכור. כל הקיבוץ מלא בגרפיטי של יחידות צבאיות. אנשים אמנם משקמים את הגינות שנחרבו, אבל יש עדיין חלקים שנראים נורא. והמקום נטוש. קשה לדמיין איך מקום כזה חוזר להיות מלא חיים. זה נראה תפאורה מסרט".
הסיכוי לחזור: "האם השאלה אם אחזור אי פעם לקיבוץ או לא מעסיקה אותי? כן, אבל זה לא ממש רלוונטי. כרגע אי־אפשר לחזור לשם וטוב לנו פה".
"איך אחזור לאכול אסאדו ולשתות קפה במרפסת היפה שלי, כשכמה דקות מכאן אנשים נרקבים במנהרות?"
ויוי טרגרמן (64) ומנחם (72), עברו מניר יצחק לבאר–שבע
7 באוקטובר: ויוי: "ערב קודם התקשרתי לשכנה שהיא גם החברה הכי טובה שלי, קלרה מרמן (החטופה שחזרה מהשבי), ושאלתי אם היא רוצה לנסוע לים בשבת. קלרה אמרה לי: 'ויוי, אני מודה לך, אבל אנחנו בבאר־שבע ונגיע מאוחר כי יש יום הולדת לנכדה שלי'. אז אמרתי טוב, פעם אחרת.
"בשבת התחלנו לשמוע אזעקות צבע אדום ויריות והבנו שמשהו מוזר קורה. בדרך כלל אנחנו מתורגלים ללכת לממ"ד, לחכות כמה דקות ולצאת, אבל הפעם היו אזעקות בלי סוף. בסביבות 9:00 נכנסו אלינו מחבלים בפעם הראשונה, הם הגיעו שלוש פעמים בסך הכל במהלך היום ולא הצליחו לפרוץ את דלת הממ"ד, אבל ניפצו את כל הזכוכיות, הפכו את הבית וצעקו 'אללה אכבר' כשאנחנו יושבים שם, קופאים מפחד.
"התחלתי לשלוח למשפחה ובווטסאפ של הקיבוץ הודעות פרידה. הבנתי שאלה הרגעים האחרונים בחיים שלי. כתבתי לילדים שהמחבלים בבית ואני לא יודעת איך זה ייגמר ואני אוהבת אותם. כתבתי בקבוצת הקיבוץ: 'תשמרו על עצמכם'. אחד החיילים שחילצו אותנו בשמונה בערב חיבק אותי ונישק אותי ואמר לי: סליחה שלא יכולנו להגיע קודם, ואז פרצתי בבכי".
החיים במלון: "מנחם ואני היינו עד דצמבר במלון באילת, עם כל הקיבוץ, ולא יכולנו להישאר שם יותר. היינו רגילים למרחבים, לבית גדול, ופתאום שנינו יחד בחדר אחד. היה ממש כבד. חוץ מזה, כדי להתאושש מטראומה כזו חייבים שקט. היה קשה להיות כל הזמן עם הקהילה, 24/7, ארוחת בוקר, צהריים, ערב. מסביב הייתה כל הזמן הרגשה של אבל וחוסר ודאות, באותו שלב היו עדיין נעדרים. רק לאחרונה נסעתי לטקס הלוויה של ליאור רודאיף ז"ל, שנרצח וגופתו מוחזקת בעזה.
"להיות שם עם כל המשפחות במתח ובציפייה ואז ברגעים שבהם בישרו להן שאיבדו את יקיריהן זה דבר שאי־אפשר להסביר, הכי קשה שיש. לא יכולתי לחייך".
ההחלטה: "מה שהיה לנו הכי קשה זה חוסר הוודאות. בכל פעם משנים לך את ההגדרות. בהתחלה היינו יישוב אדום, אחר כך אמרו שכבר לא, אז עכשיו אנחנו לא מקבלים מהמדינה שקל, וזו בעיה. אנחנו פחות מארבעה קילומטר מהגבול, רואים מהקיבוץ את חאן־יונס. הוכרנו בתור נפגעי פעולות איבה, אנחנו עוברים כל הזמן מטיפול לטיפול. הבית שלי היה מלא דם, בצבא הסבירו לנו שהם חושבים שהמחבלים השתמשו בו בתור חמ"ל לפצועים שלהם. יש לי רק סרטים בראש מאז. איך הם רוצים שאחזור לקיבוץ ככה?"
למה באר–שבע? "זו העיר הכי קרובה לניר יצחק, ילדתי שם, בסורוקה. זה גם באמצע, בין כל הילדים שלנו, כך שתוך שעה אנחנו יכולים לראות כל אחד מהם. הקיבוץ שלי עבר למלון בקיבוץ אילות, אנחנו עברנו לדירה משלנו בבאר־שבע והשגרה הקבועה והחדשה הזו טובה לנו".
השגרה החדשה: "מנחם הוא אלמן, יש לו שני ילדים בוגרים ונכדים ולי יש שלושה ילדים, אחת שגרה בחו"ל, שניים בארץ. מנחם פנסיונר, אני ממשיכה לעבוד וזה גם מה שהציל אותי מבחינה נפשית. אני מדריכה קבוצה של ניצולי שואה בעמותה למען הזקן בנווה אשכול. תומכת קהילתית. הרבה מביניהם נמצאים היום בבאר־שבע ואני מבקרת אותם ויכולה להמשיך לעבוד מפה".
געגועים: "אני ארגנטינאית, אז כמובן שאני מתגעגעת לשבת במרפסת ולאכול על האש. תמיד גם היינו מזמינים המון אנשים, משפחה וחברים. מצד שני, מאז אוקטובר הייתי שלוש פעמים בקיבוץ ולא רציתי להישאר. הרגשתי שאני לא אוהבת אפילו את הצמחים שלי במרפסת, לא מרגישה בבית. אז הבאתי לי כמה עציצים לבית החדש בבאר־שבע, קצת כלים מהמטבח הישן. זה בית קטן, עם שני חדרי שינה ושירותים, אבל יש מטבח ואפשר לבשל, להכין חביתה וסלט וזה מעולה. זה לא על האש, אבל אני מרגישה בבית. התגעגענו לזה".
הסיכוי לחזור בעתיד: "כשישבתי במרפסת בניר יצחק אמרתי לעצמי שיש עוד שבויים בעזה, כמה דקות ממני. איך אחזור לשבת במרפסת היפה שלי, לאכול אסאדו, לשתות קפה כשאנשים נרקבים במנהרות? אני לא מסוגלת, לא יכולה. לא יודעת אם אי פעם אחזור. גם לא השתכנענו מהתוכניות של הממשלה עבורנו ועוד לא שיקמנו את האמון שאיבדנו בה ובצבא. 42 שנה אני בניר יצחק. אני יודעת שאנשים שחזרו לשם מתחרטים. איך אפשר לסכן ככה את המשפחה שוב?"
"רק כשיצאנו מהמלון לציוויליזציה, הרגשנו עד כמה היינו בבועה לא בריאה"
משפחת אזרזר: אורטל (43), מאור (46), איתן (17), מיכל (11) ומאיה (8) + אקו הכלב וסופי הכלבה, עברו מיערה לנהריה
הפינוי: אורטל: "גרנו בנהריה עד לפני שלוש שנים, כשהחלטנו לבנות ביערה בית משלנו וארבעה צימרים, מתחם אירוח שנקרא: ‘שמחה במשפחה’. כשהתחיל הפינוי המסודר, עברנו למלון בטבריה לחצי שנה. בהתחלה היינו במשך חודש בחדר אחד, עם שני הכלבים. אחר כך קיבלנו חדר נוסף. המלון הפך בית. שלושה חודשים היינו בתחושות הרואיות של להתנדב, להעביר חוגים, לסייע ולעזור. הלובי הפך לסלון משותף של 500 איש. חווינו חוויה מאוד גדולה של יחד, מתוך הבנה שזה עוד מעט ייגמר. לקח לי זמן להבין שזה לא ייגמר בקרוב. כשדיברו על כך שלא נחזור הביתה גם בשנת הלימודים הבאה, בספטמבר, הבנתי שאין טעם להישאר במלון ועדיף להוציא את הילדים מבתי הספר של המפונים".
למה? "לאט־לאט אנשים הבינו שזה סיפור מתמשך והתחילו להתפזר לבתי קבע. העדפתי שהילדים ייקלטו בבתי ספר שיוכלו ללמוד בהם גם בשנה הבאה. עברנו לנהריה, קרוב לטיילת, כשבית הספר של הילדים נמצא במרחק הליכה. איתן, הבכור, נשאר לסיים בגרויות של י”א בבית הספר למפונים קרוב לטבריה ואז גם יצטרף. עכשיו אנחנו בנהריה, והאמת שאולי נישאר פה וזהו. זה מרגיש טוב, מוכר, בית".
געגועים: "היה כואב לנסוע ליערה, לאסוף את הדברים. הכל שם מוזנח, מטונף, נטוש. כשאתה לא מתחזק את המקום ביום־יום, הנזק הוא עצום. הבאנו גם גנן כי הגינה עלתה על גדותיה. צריך לתקן שם הכל. דֶּקים, קירות. הצימרים שבנינו עומדים ריקים. יום אחד, כשהגליל יפרח, נצטרך להבין מה אנחנו עושים שם".
הילדים: "הם סבלו במלון. נמאס להם מהכל. היינו בלאונרדו, שהוא מדהים. השירות היה מעולה, הנדיבות הייתה גדולה, אבל זה לא בית. היו מאתגר למצוא בית עם גינה וסביבה מתאימה, אבל הכלה נמצאה בסוף. כשסיפרנו להם שאנחנו הולכים לגור פה בשנים הקרובות, הבת הקטנה שלי שאלה 'מתי אני חוזרת לבית הספר האמיתי שלי', כי הם עברו שלושה בתי ספר בחצי השנה האחרונה. עניתי שאני לא חושבת שהיא תחזור לשם. שליש מהמפונים, לפחות, להערכתי, לא יחזרו. רק כשיצאתי מהמלון לציוויליזציה, הרגשתי עד כמה הייתי בבועה לא בריאה. לא תקין לא להיות במקום לא שלך".
נהריה: "הסביבה פה מאוד תומכת. גם הקרבה לטיילת מדהימה. בכל בוקר אנחנו עושים טיול עם הכלבים, ובערב קופצים לראות את השקיעה בחוף, לנשום אוויר טוב.
"הכל גם קרוב. במושב התרגלנו לנסוע 20 דקות לכל מקום, ופה הכל נגיש. נורא צ'יק־צ'ק. גם הבנות מצאו חברות וזה נורא מרגש, כל מה שהתפללתי ודמיינתי - קרה. יש לנו בית חם ואוהב בסביבה תומכת וכיף לנו ולכלבים. כל זה, לצד הרבה סימני שאלה. איך החיים שלנו נטרפו ככה? איפה החיים שלנו בכלל?"
הסיכוי לחזור: "לא היה קל לעזוב את המלון, למצוא בית חדש ולהבין שלא מסתכלים יותר אחורה. רק קדימה. חשבנו כל הזמן שנחכה ונחזור הביתה, אבל אחרי חצי שנה הבנתי ששום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה ושאין לאן לחזור. בינתיים אני עם הפנים קדימה ומנסה ליהנות מהדרך. עכשיו אני פה, מנסה שיהיה טוב ומשאירה הכל פתוח".
“אני מסתובב יחף בדרך כלל, פה זה מוזר. אנשים שואלים איפה הנעליים שלי”
דניאל וויס (29) ואורין בוקובזה (30), עברו מבארי לתל–אביב
הנדודים אחרי 7 באוקטובר: דניאל: “בדיוק כשהודיעו לי שאבא שלי (שמוליק וייס ז”ל) נרצח, עברנו לים המלח עם הקהילה של בארי. כשהודיעו אחר כך שגם אמא (יהודית וייס ז”ל) נרצחה, והגופה שלה נמצאת בעזה, עברנו לעולש לחודש ואז לרשפון, לבית שתרמו לנו. גם האחים שלי נדדו בין כל מיני מקומות בארץ. שלושה מהם ממש גרים היום בים המלח, לא בבתי מלון. יש ילדים והם ממש התחילו את החיים שלהם שם. יש לי עוד אח קטן בקבע שגר בתל־אביב”.
למה תל–אביב? “רציתי גם להרגיש בבית וגם לעבוד במה שאני אוהב, ומכיוון שרוב ההופעות שלי הן במרכז וצפונה, היה הגיוני שאשכור דירה בתל־אביב לטווח רחוק, כנראה. אני רוצה לפתח מנגנון לצמיחה, ולוקח את המוזיקה והמעבר שלי לתל־אביב בשתי ידיים”.
החיים בעיר: “מעולם לא ידעתי איפה אני רוצה טו סאטל דאון. גם היום אני מחליט לא להחליט, נותן למוזיקה להוביל אותי. בגדול, להיות פה זה לא אידיאלי מבחינתי. זה כן קרוב לכל, שזה אחלה, אבל אין כאן קשר לטבע, אין התקרקעות. מצד שני, באתי עכשיו מחזרה להופעה בקיסריה והיום יש לי בערב הופעה. העובדה שאני יכול להיות בעשייה תורמת להחלמה שלי. בכל יום יש לי משהו, לא כמו בבארי”.
געגועים: “כשזה קורה, אני יוצא לטבע. יש מאחורי הבית שלי פארק מדהים. אני הולך לשם הרבה, מוריד נעליים, צועד על החול ומרגיש בבית. לפעמים אני גם יוצא לסוף שבוע במדבר או ליד נחל בצפון. אגב, בדרך כלל אני מסתובב יחף, אני מת על זה. פה בעיר זה נחשב מוזר, אנשים שואלים אותי כל הזמן איפה הנעליים שלי. אני רואה הרבה מבטי פליאה כשאני מספר להם שיש לי יותר זוגות נעליים מלחברה השלי, אני פשוט לא נועל אותן”.
מה אמא ואבא היו אומרים: “הם היו מפרגנים. לפני 7 באוקטובר תיכננתי להישאר בקיבוץ, מה ששימח אותם מאוד. אמא שלי דירבנה אותי להתחיל בתהליך חברות, רצתה שאהיה קרוב אליה, אבל גם ידעה שהחיים בעיר מאפשרים לי להיות בעשייה”.
הסיכוי לחזור: “כרגע אני לא רואה את עצמי חוזר לקיבוץ, במיוחד כי יש עדיין לחימה בעזה שלא נראה שתסתיים בקרוב. קשה לי להגיע לשם. אני קופץ לפעמים לסיורי הסברה עם כל מיני פעילים ותורמים ובכל פעם זה יותר ויותר קשה. אני מתגעגע שם יותר להורים שלי. הזיכרון שלי משם מאוד אלים, אני מסתכל על המקום ורואה אותו כמו שלא מגיע לו”.
תרפיה במוזיקה: “כבר בערב, כשהודיעו לנו על אבא, סבתא שלי אמרה לי: ‘אתה תכתוב עליו שיר גדול’. לקחתי את זה כמשימה. קמתי בבוקר, לקחתי מחברת ועט וכתבתי. שם נולד השיר החדש שלי, ‘שמוליק’. המילים יצאו ברגע הכי כואב נפשית שעברתי בחיים, ברגע שהבנתי שלא אראה את אבא שלי יותר. תוך כדי עבודה על השיר והקליפ הבנתי שזו הדרך שלי להשלמה עם האובדן, השלמה עם המוות שלו ושל אמא, ודרך לריפוי”.
"חזרתי לנקות ולבשל לשלושה בנים, שזה בכלל לא פשוט. אבל התגעגעתי לשגרה של בית"
משפחת גרוסמן: מיכל (45), גידי (43 ‑ במילואים), דור (13), סהר (10) וגל (7). עברו ממושב לימן לנהריה
7 באוקטובר: מיכל: "רגע לפני שהשתנו לנו החיים היה לנו סופ"ש מהמם. בחמישי בלילה הספקנו להיות בפסטיבל רוקנרולה באכזיב, בשישי בבוקר נסענו לחתונה משפחתית בתל־אביב וחזרנו צפונה מאוד מאוחר. רק בתשע בבוקר למחרת נחשפנו למראות הקשים והטויוטות הלבנות של חמאס. שעתיים אחר כך, גידי בעלי, שהוא קצין במורן, קיבל צו 8 ויצא דרומה. לפני כן הוא ביקש שנתחיל לארוז, לפני שהמלחמה תזלוג גם לפה. לקחתי תיק צנוע ליום וחצי לי ולילדים וקפצתי לנהריה, לאחי".
הנדודים: "כשהזוועות הגדולות התבהרו, עברתי לאמא שלי, שגרה במושב רגבה. הייתי שם שבועיים וחצי. גידי בעלי היה אז מנותק קשר והכל היה היסטרי, לחוץ, לא נודע. אחרי שבועיים וחצי, כשהתחילו לדבר על פינוי הצפון, הבנתי שרוב הקהילה שלי עוברת למלון בדרום תל־אביב. שקלתי להצטרף, בשביל הילדים שיהיו קרובים לחברים, אבל אז שתי חברות טובות אמרו שיש להן בית פרטי פנוי בעמק יזרעאל, ויאללה תבואי".
"יש לי שלושה בנים אלופי־על. הם היו אצל בנות דודות ואצל סבתא, חשבו שהם בקמפינג. ההחלטה לא לעבור למלון, התגלתה בדיעבד כמצוינת. לא היה לחברים שלי טוב שם, גניבות, צפיפות, חוסר פרטיות. אחרי שלושה שבועות היינו צריכים לפנות את הבית הפרטי. אני בכלל חשבתי שאוכל לחזור ללימן ויהיה בסדר. זה ממש לא היה בכיוון", היא צוחקת צחוק מתגלגל.
ההחלטה: "הייתי צריכה להחליט איפה לתקוע יתד, אז יריתי לכל הכיוונים. בסוף עברתי למלון ברגבה. מבית במושב עם חמישה חדרים וגינה את עוברת לחדר במלון. אמא שלי עשתה לי כביסות. חמישה חודשים שבהם הצוות עשה את המקסימום, אבל זה עדיין מלון. גם אם אתה אוכל במסעדת מישלן כל יום, בסוף הכוכב פחות נוצץ. החלטנו לשכור דירה בנהריה".
נהריה: "העיר מוצפת עכשיו בתושבים שעזבו את יישובי הגדר. הרבה מאוד מבצת, ראש הנקרה, לימן, מצובה. זו עיר הולדתי. מעבר לחלון אני רואה את התיכון שלמדתי בו. יש פה טיילת משגעת ואת החופים הם הכי יפים בארץ. יש גם פרטיות ושקט, חזרתי לנקות ולבשל לשלושה בנים, שזה בכלל לא פשוט. אבל רצינו לחזור לשגרה של בית".
השגרה: "הילדים נמצאים במסגרות ויש הסעות ואני עובדת בבירה מלכה ונמצאת עכשיו בחל"ת. לפני המלחמה ניהלתי את מרכז המבקרים ואירחנו המון אירועים. עכשיו חברות מהמרכז כבר לא מוציאות ימי כיף לצפון, אבל אנחנו אופטימיים".
להתחיל מחדש: "הרגשות מעורבים. אני במרחק עשר דקות נסיעה מהחיים שבחרתי בלימן. אבל זה מה שיש, ונהריה חיה, והעסקים ברובם פתוחים. לצערי התרגלנו שיש אזעקה מדי פעם גם פה, אז רצים לממ”ד ואחרי עשר דקות ממשיכים".
געגועים: "וואי, נורא מתגעגעת לחופש שהיה לילדים, שקפצו לחברים יחפים. אין את זה פה. החברים שלהם מפוזרים וחייבים להסיע אותם אליהם. יש לנו דירה מרווחת ובעלי בית מקסימים, אבל זה לא הבית שלנו עדיין, אבל זה יהיה. מפחיד אותי לחזור ללימן כרגע, אבל נחזור בעתיד ואנחנו אופטימיים".
