ביום ראשון, כשהיה דנמרק נגד סלובניה, ביליתי בקונצרט. עם חלילי צד והכל. סיפור עצוב והכי גרוע שהוא אמיתי. ואז, ממש כשאריקסן הבקיע, מנחת הקונצרט אמרה בטון מתנצל כזה שמוזיקה היא מפלט בימים הללו. צדקה, ובכל זאת לא יכולתי להפסיק לחשוב איך חומקים מהמפלט הזה למפלט של היורו.
מפלט זה עניין סובייקטיבי. בטח יחסי. קיבלנו לזה דוגמה מאלפת כשמכבי והפועל ת"א בכדורסל, על אוהדיהן, ולובשי המדים שסביבם, התכנסו חדורים - חדורים הרבה מדי - אל מה שאמור היה להיות אחד מרגעי השיא של הספורט הישראלי, ולא פחות חשוב: רגע שנועד לשמש מפלט רגעי, אנושי, מהמציאות הלא-אנושית שסביבנו. עוד מפלט כזה ואבדנו.
באותם רגעים של דרבי אלים - שעוד לפני שהחל כבר יצא משליטה - נבחרת צרפת פגשה את אוסטריה. זיפזפתי בין המפלטים. בדיסלדורף ארנה דשא קורן, יציע של אחוות אומות; אפילו השלטים של "בוקינג" על קווי המגרש הציעו חופשה דמיונית מעבר ליום-יום. וזה עוד היה משחק שבו אמבאפה שבר אף וגריזמן פתח ראש.
לחצתי בשלט יד אליהו, ושם אלוהים ישמור. פרקט אפוף, שמעליו עננת עשן קלסטרופובית, ואבוקות, ואוהדים נמלטים, וחפצים מושלכים. בשניות לחץ הדם זינק. והאישונים נעו במהירות. והדופק. זה לא נראה כמו משחק על אליפות. זה לא נראה משחק בכלל.
ואתה מזפזפ בין שני מגרשים בשני קצוות עולם. לחץ הדם עולה, יורד, עולה. נעצר באזור ת"א על מופע ביזיון בלתי נתפס; על עוד יום קרב בתקופה שבה הנפש מחפשת מפלט ממלחמות. מה לא בסדר איתנו? באמת שואל. ואל תגידו אלימות יש במגרשים אחרים בעולם, במיוחד אצל יריבויות מהסוג הזה. זה לא אמור לקרות אצלנו, לא בתקופה הנוכחית.
עצוב. מאז הבוקר הנורא ההוא אנחנו מגששים את דרכנו. סתיו, אביב, קיץ. הימים נוקפים, ואנחנו נעים במעין מבוך שבו אין יציאה. לא אל חיינו הקודמים, לא אל היום שאחרי. והניסיון לחזור לשגרה, או מראית שגרה, קשה מנשוא. מלווה ברגשות אשם. במחשבות. במציאות שלא משחררת.
לכן לספורט שלנו בחודשים הללו יש ערך, שהולך קילומטרים מעבר לצעד וחצי שמכריע משחק. כמו שלתזמורת מיום ראשון היה. ערך של חזרה הדרגתית לחיים. לפעולות שגרה שהן לא מלחמה. לרגעים יפים משותפים. זה אמור להיות ברור. רק שבמעמד הנעילה של הכדורסל שלנו, כמו ביותר מדי רגעים ספורטיביים העונה, לרבים מדי בהפועל, במכבי, במשטרה - זה לא היה מובן. ואתה מזפזפ חזרה לדיסלדורף. אל חיוכים שצובעים יציעים. לעיניים הנוצצות. יש אחרים בפלנטה הזו שנושמים כרגיל.
גם לנו מגיע. ולו לרגע. למשל כששתי חמישיות עולות למגרש, והלב אמור להתפוצץ מול אהבה שלפעמים היא הדבר האחרון להיאחז בו. זה חייב היה להיות אחרת. איזה עצוב שלא, הא?