"כולם שאלו מה יקרה אם לא ננצח. אני מניח שלעולם לא נדע"
(ג'ייסון טייטום)
שנתיים לפני שג'יילן בראון נבחר שלישי בדראפט של 2016, אמרה לו המורה שלו כי בעוד חמש שנים היא תחפש אותו בכלא. מעבר לתהייה איך אדם כזה בכלל נכנס לכיתה לחנך ילדים, זה סיפור המקור המושלם לתיאור אלוף NBA חדש וה-MVP של סדרת גמר הפלייאוף. אמרו שהוא לא יכול לכדרר ביד שמאל, אז הוא לא יצא לפגרה בקיץ שעבר ועבד רק על זה; אמרו שהסלטיקס צריכים לעשות עליו טרייד, אז לא רק שהוא קיבל חוזה חדש וגדול, הוא גם השתמש בו כדי להעמיס על עצמו עוד ציפיות; הוא לא נבחר לאף אחת משלוש חמישיות העונה, אז הוא בא לפלייאוף לסגור חשבונות.
בראון הוא נער הפוסטר של האליפות ה-18 של בוסטון סלטיקס, והראשונה מאז 2008, כי הוא מכנס בתוכו את כל מה שמועדון פאר שירד מגדולתו עשה כדי להגיע לרגע הזה: בנייה איטית, סירוב להקשיב לרעשים מבחוץ, ולמרבה הקלישאה – אמונה בתהליך. בערך פעם בעשור מגיעה קבוצה – זהירות, עוד קלישאה – שהשלם בה גדול מסך חלקיה, ומנצחת את דיקטטורת תפיסת ה"סופרסטאר וכמה עוזרים". דטרויט ניצחה ב-2004 את הלייקרס של שאקיל ובראיינט, סן-אנטוניו ניצחה ב-2014 את מיאמי של לברון ג'יימס ודוויין ווייד, והסלטיקס ניצחו עכשיו את דאלאס של לוקה דונצ'יץ' וקיירי ארווינג 1:4 (88:106 אתמול לפנות בוקר).
הם עשו זאת בסיומה של אחת מסדרות הגמר הגרועות שאפשר לזכור, וזו ההפתעה האמיתית היחידה. ההתלהבות מדאלאס של פלייאוף המערב; הקלות שבה שחקנים מוכתרים כ"ג'ורדן הבא" רק כדי לגלות שאין דבר כזה ה"ג'ורדן הבא" ואפילו הדרך להיות ה"קובי בראיינט הבא" קשה וארוכה; והעובדה שחוץ מאוהדי הסלטיקס, כולם שונאים את הסלטיקס – הביאו לכך שיותר אנשים הימרו על דאלא, וגם מי שהלכו עם הסלטיקס ציפו לסדרה צמודה של שישה או שבעה משחקים. אבל הפלייאוף של ה-NBA הוא לא טורניר המכללות. הקבוצה הכי טובה בדרך כלל נשארת אחרונה לעמוד על הרגליים באמצע יוני. הדרך לשם כל כך קשה שאי-אפשר לבלף. והסלטיקס האלה הם הדבר האמיתי והוכחה שגם בליגה של כוכבי-על, עדיין יש מקום לקבוצה שמורכבת מהרבה שחקנים סתם טובים מאוד.
הכוכב האמיתי
הנשיא לענייני כדורסל בראד סטיבנס, ה-MVP האמיתי של העונה, סירב לוותר על בראון למרות שכולם אמרו לו לעשות את זה. הוא הביא את דרק ווייט בטרייד שאיש לא באמת שם לב אליו, וקיבל שחקן שעשה כל מה שביקשו ממנו, כולל להקריב את השן שלו. הוא החליף את קמבה ווקר באל הורפורד, שעכשיו הוא אלוף בגיל 38. הוא ויתר על מרקוס סמארט כשהבין שהוא לא מספיק טוב, וקיבל תמורתו את קריסטפס פורזינגיס ושתי בחירות סיבוב ראשון. הוא הביא את ג'רו הולידיי, שמילווקי ויתרה עליו בשביל החפץ הנוצץ דמיאן לילארד, ועכשיו הולידיי אלוף NBA בפעם השנייה. הוא נתן את הקבוצה לג'ו מאזולה בן ה-35, שהצליח לחבר את כל החלקים האלה דרך סרטי קולנוע, מטאפורות על לוויתנים והתייעצויות מקצועיות עם אלוהים.
זה מועדון כל כך מוצלח עכשיו, שיש לו אפילו שחקן, פייטון פריצ'ארד, שכל תפקידו, מסתבר, הוא לקלוע מחצי מגרש בשנייה האחרונה. אפשר לטעון שהסלטיקס האלה לא פגשו יריבה ראויה בפלייאוף. אולי. ואולי הם פשוט היו הרבה יותר טובים. רק 13 קבוצות אחרות בהיסטוריה ניצחו ב-80 משחקי ליגה ופלייאוף בעונה, ותשאלו את גולדן סטייט של 2016 – זה עדיין לא מבטיח אליפות.
אבא שלי אלוף
דאלאס תצא לקיץ בתחושה מעורבת. המאבריקס לא היו אמורים להיות בגמר הפלייאוף, אבל הם לגמרי האמינו שינצחו בו. בקומות העליונות יצטרכו עכשיו לקבל החלטות. לוקה דונצ'יץ' וקיירי ארווינג עם כמה עוזרים נאמנים זה לא רע, אבל לא מספיק. גם מי שלפני הסדרה זכו לכינוי המופרך "הקו האחורי הטוב בהיסטוריה" יצטרכו לעשות חשבון נפש. קיירי היה קטסטרופה לכל אורך הגמר, והעונש של להיות על המגרש כשבוסטון זוכה באליפות היה כמעט אכזרי מדי. לוקה חייב לעשות סוויץ' פיזי ולא יזיק גם סוויץ' בראש. תהילת עולם כמעט חסרת תחרות נמצאת ממש בהישג ידו, אבל אף אחד לא ייתן לו אותה.
בוסטון תחגוג כמו שהיא יודעת, עם הרבה בירה וקללות במבטא בלתי אפשרי, אבל אדם סילבר יגרד מעט בפדחת. ה-NBA היא ליגת העל הכי בריאה בעולם. היא שוויונית – שש אלופות שונות בשש שנים – מנוהלת היטב ומרוויחה כסף. אבל הפלייאוף הזה לא השאיר אחריו הרבה זיכרונות. הליגה בתהליך מעבר דורי, הירידה טבעית, והרבה שחקנים צעירים מלהיבים כבר מגיעים בצינור, אבל סילבר יתפלל לוויקטור וומבניאמה שהגשר יהיה קצר מאוד.
את הסלטיקס כל זה לא יעניין. ג'ייסון טייטום, שהוריד קוף אחד מהכתף, בוודאי ישמע עכשיו איך הוא השחקן הראשון אי פעם שמוביל אלופת NBA בנקודות, ריבאונדים ואסיסטים ולא נבחר ל-MVP של הגמר, אבל זה לא משנה. בוודאי לא אחרי שכרע בדמעות על הפרקט ודוס בן השש, כוכב כמעט כמוהו, אמר לו: "אבא, אתה הכי טוב בעולם".
