שלשום הוטחתי על הכביש, מחר זה יקרה לך.
אני לא אדם אלים, ואין לי צורך מיוחד לחטוף מכות. אני סטודנט שלפני שמונה חודשים מצא את עצמו מתנדב בחמ"ל סיוע ואחראי לכך שלאם מפונה משדרות יהיו מים לתת לתינוק שלה. אני ירושלמי שבמקרה גדל בגליל העליון ומצא את עצמו בשבוע שעבר מפציר בסבתא שלו להגיע לממ"ד כשהפצצות כבר מרעידות את הבית. אני חייל משוחרר שכבר 257 ימים מתעורר בחרדה מה"הותר לפרסום" היומי.
המציאות ההזויה הזו שכולנו חיים כבר שמונה חודשים היא שהוציאה אותי שלשום למחות, וגם זו שהביאה אותי להיחבט באספלט אחרי מכה אדירה בגב.
את השוטר שהכה אותי לא עניין שאני עומד עם הגב אליו, לא רואה אותו, מרים ידיים ומתרחק לאט מהמכת"זית. את השוטרים שגררו אותי על המדרכה לא עניין שהחזקתי את הראש בכאב, ואפילו לא שהתחננתי שיעזבו והבטחתי שאלך לאן שירצו. גם ברגעים האלו הזכרתי לעצמי, אני לא אדם אלים. אני יודע שהאלימות שלהם שם כדי להפחיד אותי, שם כדי שלא אגיע בפעם הבאה.
יש נטייה אנושית, טבעית, להניח שמי שלא מתגרה לא חוטף מכות. היא הגיונית, אחרת מה מבטיח לכל אחד מאיתנו שהוא בטוח? אבל המכות שאני חטפתי אתמול כמה פעמים, האלימות שהופנתה כלפי חבריי, כלפי אנשים ונשים מסביבי, מוכיחה שזה מזמן לא המצב.
בסרטון שמתעד איך הוטחתי על הכביש רואים שלא הייתה כל התגרות. אין מקום לספק שמי שתקף אותי היה יכול לפנות אותי במגוון דרכים אחרות. את המכות שחטפנו אחר כך קיבלנו כשניסינו להימלט לסמטה מפני המכת"זית. אמנם פוליטיקאים מהאופוזיציה קוראים "לשני הצדדים" לא לנהוג באלימות, וערוצי חדשות מרבים לצטט את המשטרה שמסבירה ש"עימותים נערכו בין מפגינים לשוטרים", אך מה שקרה אתמול לא היה עימותים, אלא תקיפה חד-צדדית.
האלימות שלשום לא הייתה כלי לפיזור הפגנה, אלא מטרה בפני עצמה. למישהו היה חשוב להציג בפנינו משוואה ברורה: אם נפגין, לא משנה איך, ניפגע. אני למדתי שלשלטון באמצעות הפחדה קוראים טרור. ולמדתי שלטרור אסור להיכנע.
ניפגש בהפגנה הלא-אלימה הבאה.
הביא לדפוס: רוני גרין שאולוב