הפערים. תלמידי ישראל הם מהמובילים בעולם בפערים בין אוכלוסיות שונות בחשיבה יצירתית. מחקר פיז"ה, ממחקרי החינוך החשובים בעולם, שפורסם אתמול גילה את מה שידענו: הישראלים יצירתיים להפליא (ובעיקר יצירתיות) כל עוד הם לא ערבים או ילדי פריפריה. על חרדים אין מה לדבר, הם אפילו לא ניגשים לבחינה. העמקת הפערים היא כדור בדולח שמגלה לנו מה צופן העתיד: היעדר השוויון בהזדמנויות יגביר את המצוקות כולן, ילבה את השנאה והניכור בין הקבוצות השונות ויקשה על החברה הישראלית להתמודד עם אתגרים מבית ומחוץ. וזה בלי לדבר על היעדר לימודי ליבה לאוכלוסייה הולכת וגדלה. כל פער שמתרחב הוא תהום שכל מי שנופל בה יתקשה מאוד לטפס חזרה.
המורים. אבל אי-אפשר להסתכל רק על סימפטום אחד. יש פה מערכת שלמה בקריסה. המחסור במורים הוא אקוטי: אין מי שייכנסו לכיתות, ודרישות התפקיד מסתכמות פחות או יותר בדופק. ההכשרות הולכות ומתקצרות. אנשי חינוך הם זן נכחד. למערכת החינוך אין 7 באוקטובר, תאריך שבו הכל יתפרק לנגד עינינו - היא מתפוררת בעקביות ובשיטתיות, בסתר. אם לא הייתה מלחמה וחטופים, הצעקה המרה ברחובות הייתה חייבת להיות על כך שפשוט אין מורים. אין עתודות הוראה. המעטים שנותרו בשוחות שחוקים, מבוזים או לא מתאימים.
התלמידים. מחר יום הלימוד האחרון בתיכונים. בעוד שבוע וחצי יסיימו גם ילדי הגנים והיסודי את שנת הלימודים. ילדות וילדים שלא זוכרים שנה אחת נורמלית. קורונה ועוד קורונה. מלחמה פנימית שקרעה אותנו, זוועת אוקטובר, מלחמה על הבית שעוד מתרחשת ושוב מלחמה פנימית. ומי יודע מה צופן העתיד. ילדים אבודים שהשנים הללו מותירות בהם חותם בל יימחה. הזינוק במצוקה הנפשית, בגילויי האלימות ובתחושת הבדידות ניכרים בכל המדדים. דווקא ברגע השבור הזה מגיעה להם מערכת חינוך איתנה. הורים איתנים. חוסן נפשי ויכולת לבנות עתיד. מגיע להם בית מתפקד ובטוח. נכשלנו במשימה.
ילדות ישראלית. ילדות ישראלית זה ים וחברים על הדשא וארוחות משפחתיות של שלושה דורות. זה כנרת וחרמון, סביונים וחמציצים. אבל זה גם אזעקות וחטופים. סיוטים בלילות והבטחת שווא שכשתגדל לא תהיה עוד מלחמה. המדינה עם הכי הרבה ילדים במערב ראתה בטיפוח הילדות את כוח-העל שלה ואת האזרחים הקטנים כאחד הנכסים הכי חשובים שלה. זה אתוס ישראלי איתן שנשחק. ההבטחה שלנו אליהם למקום טוב יותר לא מומשה. השנה יותר מתמיד.
