בבית הספר "ישורון" באופקים, כשחלק מהתלמידים בשיעור חשבון ואחרים בהפסקה הגדולה, מתקבצת חבורת ילדים בספרייה למשימה מיוחדת, כשהם מצוידים בדפים ועפרונות. בסוף היום השורות שיכתבו יהפכו לסיפור שתרקח הסופרת נטעלי גבירץ עבור כל ילדה וילד במדינה, כדי שיבינו איך נראית המלחמה מבעד לעיניהם של ילדי אופקים שחוו את 7 באוקטובר הכי מקרוב שאפשר.
"אבא שלי חזר מהצבא וחשב שהוא בא לחופשה", צוחקת גפן עמר בת התשע ועיניה הכחולות מאירות. "כתבתי לו שיר עם האחים שלי, ונטעלי סידרה אותו והוסיפה חרוזים וזה היה מאוד מצחיק. השיר הולך ככה: יופי אבא שחזרת ועכשיו לעבודה / כאן אתה חייל רגיל לא מפקד היחידה / בוא תשטוף רצפה, כלים, אחר כך קח סולם / תחליף את הנורה וגם את החתול של ים / יופי אבא שחזרת תעשה לנו טובה / תפסיק להתבטל, פה זה לא כמו בצבא".
מדור האופנה בסיפור הוקדש לאבא של עמית כהן, "שחזר מהצבא כמו איש מערות, עם מלא זקן ושפם, ואחותי בכתה ופחדה להתקרב אליו עד שהוא התגלח", הוא מסביר. "ואני זיהיתי את עצמי במדור הבישול", מספר איתי, "כי סיפרתי לנטעלי שהייתי צריך להכין סנדוויצ'ים לאחותי בתחילת המלחמה כשאבא שלי היה בצבא ואמא שלי עבדה מאוד קשה ברווחה. עכשיו אבא שלי חזר מהצבא אז הוא מכין את הסנדוויצ'ים, אבל לא טעים כמוני". "ועליי הסיפור של הארטיקים", אומרת הדר רייש, "כל שמחת תורה אנחנו מחכים לקבל את הארטיקים בבית הכנסת, ואז הגיעה המלחמה הזאת במקום שנקבל ארטיקים".
המפגש בין ילדי אופקים לגבירץ הוא חלק מפרויקט "בעיניים שלי - יוצרים זיכרון כחול לבן" של מיזם 929, שבמסגרתו נערכו גם מפגשים בין הסופרת הוותיקה גלילה רון פדר לילדים שהם אחים שכולים, ובין המאיירת והכותבת נועה קלנר ועובדיה בנישו, לילדים מפונים משלומי ומקריית-שמונה. מהפרויקט נולדה חוברת שמאגדת מגוון סיפורים קצרים וזיכרונות של הילדות והילדים שחוו את השבת השחורה קרוב לבית, ומנגישה אותם לכל ילדי ישראל.
"אני נורא אוהבת לפגוש ילדים כי לא משנה מה קורה, הם נשארים ילדים", אומרת גבירץ. "כאדם מבוגר, להיות עם ילדים זה מאוד מקליל ומשמח. כעורכת עיתון ילדים, כל הזמן אנחנו חושבים מה נכון להגיד ומה לא. יש פערי מידע מטורפים בין ילדים שגרים באזורי לחימה או כאלה שיש להם אחים גדולים בצבא לבין כאלה שלא, ואנחנו צריכים להיות מאוד זהירים. כשנותנים לילד לכתוב זה נותן לו אוטונומיה ליצור לעצמו מקום בעולם, וזה נורא מגיע להם ונורא מעניין להקשיב למה שיש להם להגיד".
"929 הוא מיזם משותף למשרד החינוך ולקרנות פרטיות שבראשו עומד הרב בני לאו", מספרת הדס גלבוע - מנהלת התוכן לילדים ומשפחה של 929 בקטנה. לדבריה מיזם הקריאה השיתופי הראשון בישראל "מיועד לתלמידי היסודי ומזמין ילדים, הורים ומורים לשיח ולפעילות על משמעות וזהות. יצרנו את הפרויקט כדי להגיד לילדים שהקול שלהם חשוב, וזה נותן להם משמעות ועוזר להתמודד עם כל הכאוס מסביב. יש רצון של ההורים לשמור את הילדים בבועה, והיצירות בחוברת מאפשרות להנגיש את המידע בצורה רכה וליצור שיח מול הילד".
+++++++
בחזרה לסופרים הצעירים של אופקים. "אני עדן דמול, בן תשע ושבועיים", הם מתחילים להציג את עצמם. "אני מאוד אוהב לצייר וזה עוזר לי להביע את מה שאני מרגיש". "אני עמית כהן, בן תשע. אבא שלי חזר מהמילואים עכשיו, היה כמעט חודשיים בשריון. הדבר הראשון שביקשתי ממנו כשראיתי אותו היה הטלפון שלו כדי לשחק". "אני איתי חיים בן נון ואני בן תשע. השבוע חברים שלי ואני ננעלנו בצריף של בני עקיבא למשך המון זמן כי לא הייתה שם ידית".
כמה זמן הייתם שם?
"שתי דקות שלמות!", הוא עונה והחבורה מתפוצצת מצחוק. "אני גפן עמר, בת תשע וחמישה חודשים", הם ממשיכים. "אבא שלי היה בצבא מ-7 באוקטובר ובא מדי פעם רק לבקר. כשהוא חזר ראיתי איתו את כל הסרטונים מהצבא וחיבקתי אותו מלא". "שמי עדי בן נון, אני בת שבע וחצי. אתמול לחברה שלי היה יום הולדת והיא עטפה אותי בנייר טואלט כמו מומיה וזה היה כיף". "אני הדר רייש ואני בת תשע וחצי, וגם אבא שלי השתחרר מהצבא אחרי הרבה זמן. כשהוא חזר הוא בא אליי למיטה וחיבקתי אותו ולא עזבתי".
בחוברת שיצרתם יש גם סיפורים של ילדים שחוו דברים לא פשוטים. קראתם אותם?
עמית: "כן, קראנו הרבה. היה לי עצוב לקרוא על האחים השכולים כי בן דוד שלנו נהרג יחד עם הבן שלו. היינו רגילים לבקר אותם כל שבת ועכשיו זה לא קורה. זה מוזר ועושה אותי עצוב".
הדר: "לי היה מוזר לקרוא על הילדים שגרים כבר המון זמן בבית מלון. איך אפשר לגור בבית מלון כל כך הרבה זמן? זה מצחיק".
עדן: "לי זה דווקא נשמע כיף. אני הייתי עושה כל יום קפיצות מהחדר לבריכה".
איתי: "זה כיף לגור בבית מלון בשבוע הראשון, אבל חודש זה כבר קשה".
עדן: "וקראתי שיש להם בתי ספר חדשים ליד בתי המלון, שזה נשמע לי קצת כיף וקצת לא כיף".
מה היה חשוב לכם לספר ולא הספקתם?
גפן: "שחשוב לי שידעו על אופקים שזאת עיר של גיבורים. מאז המלחמה אופקים נהייתה מפורסמת. אני מרגישה קצת כיף וקצת לא שזה קרה בגלל המלחמה. הרבה בשכונה שלי מתו. היו שם מחבלים. אבל מאז יש לנו הרבה שיפוצים בעיר, הרבה דברים חדשים, חוגים כמו אומנות, אפייה, ריקוד. הכל כדי שלא נהיה עצובים".
הדר: "אני לא הספקתי לספר שהביאו מהצבא מלא ממתקים בזמן שאבא שלי היה בצבא כדי שלא נתגעגע אליו יותר מדי, וזה עזר מאוד. וגם היה חשוב לי לספר כמו גפן שבאופקים כולם עזרו לכולם והעיר שלנו ניצלה".
+++++++
"עכשיו אני רוצה להוסיף משימה לעיתון הבא", אומרת גבירץ. "עוד סיפור קצר, שמתחיל בשורה 'קוראים יקרים, חשוב לי שתדעו'. מי מתחיל?"
הדר: "קוראים יקרים, חשוב לי שתדעו שבזמן האחרון היו לי הרבה אירועים שחיכו לקרות והתעכבו בגלל המלחמה, וזה דבר משמח בתקופה שהיא לא כל כך פשוטה".
איתי: "קוראים יקרים, חשוב לי שתדעו שהיו לידי מחבלים והמון אזעקות וזה גרם לי לטראומה, אבל קצת התגברתי בזכות נשימות וחוגים ובזכות הסיפורים שכתבתי, והבנתי שבסוף הכל בסדר. אם אתם צריכים להירגע תנשמו כמו שאמא שלי לימדה אותי – נושמים כמו שמריחים פרח ונושפים כמו שמכבים נר. אני מבטיח לכם שזה עוזר".
עמית: "קוראים יקרים, חשוב לי שתדעו שדוד ובן דוד שלי נרצחו ב־7 באוקטובר, ושני בני דודים שלי נפצעו בעזה. על הבן דוד שלי, אלי־עד אוחיון, יש שיר שנקרא 'את השמחה', ואני מתגעגע אליו".
גפן: "קוראים יקרים, רציתי לספר לכם שקרוב משפחה שלי פצוע קשה, הוא נפצע בטנק בעזה והיה לידו חבר שהיה חייל בודד והוא נפטר. וגם שעשינו הפרשת חלה ביום שישי בכיתה, ויום אחרי חזרו ארבעה חטופים".
איתי: "אבל חייל אחד בשם ארנון מת, ואמרו לנו שהוא היה גיבור".
מה ההבדל בין סיפורים של ילדים לסיפורים של מבוגרים?
הדר: "המבוגרים משעממים. מספרים רק על דברים לא טובים כל הזמן. אם ישמעו את המחשבות של הילדים וידעו מה אנחנו מרגישים לדעתי זה יהיה הרבה יותר שמח ואופטימי".
איתי: "הם מדברים רק על ראשי ממשלה וחיילים שנהרגו. ילדים מספרים על רגשות וחוויות, מה קרה להם ב-7 באוקטובר ומה עוזר להם להתגבר. אלה דברים יותר מעניינים".
גפן: "ילדים אומרים את האמת וזה הכי מעניין. ההורים מספרים את זה בצורה פחות ברורה כדי לא להגיד את האמת, ולדעתי חשוב שישמעו את המציאות. גם ההורים לפעמים לא מקשיבים לנו כשיש לנו מחשבות רעות ואנחנו לא מצליחים לישון, והם חייבים לדעת את זה כדי לעזור לנו".
עדי: "אני אשמור את הסיפורים האלה שכתבנו עד שאהיה אמא ואראה לילדים שלי. אני ארצה לספר להם על תקופת המלחמה כי זה חשוב לעם ישראל. עברנו דברים קשים וזה סיפור שחשוב לזכור ולספר. שכל הילדים ידעו מה זה גבורה ואם להם יקרו דברים כאלה הם ילמדו מאיתנו איך להתנהג". •
גפן עמר (9): "חשוב לי שידעו שאופקים זאת עיר של גיבורים. הרבה בשכונה שלי מתו. מאז יש לנו הרבה דברים חדשים בעיר, חוגים כמו אומנות, אפייה, ריקוד. הכל כדי שלא נהיה עצובים"
הדר רייש (9): "המבוגרים משעממים. מספרים רק על דברים לא טובים כל הזמן. אם ישמעו את המחשבות של הילדים וידעו מה אנחנו מרגישים לדעתי זה יהיה הרבה יותר שמח ואופטימי"
נטעלי גבירץ: "כעורכת עיתון ילדים, אנחנו צריכים להיות זהירים ולחשוב מה נכון להגיד ומה לא. כשנותנים לילד לכתוב זה נותן לו אוטונומיה ליצור לעצמו מקום בעולם, וזה נורא מגיע להם"
