ועדת החקירה הממלכתית לבדיקת האירועים שקדמו ל-7 באוקטובר עוד לא הוקמה, וחשוב שהיא תקום. הוועדה צריכה לבחון את האסטרטגיה שהביאה להתעצמות חמאס - כלומר את ההתנהלות של הדרג המדיני בעשור האחרון. היא צריכה לבחון את המודיעין הלקוי שהביא להפתעה באותה שבת איומה, ובהקשר זה גם את האזהרות שהצבא כן ניפק בזמן שהיינו טרודים ב"רפורמה המשפטית" ועד כמה הדרג המדיני היה קשוב להן. וכמובן שהיא צריכה לבחון את תפקוד הצבא בשעות הראשונות לאירועי 7 באוקטובר. ככל שוועדת החקירה תקום מוקדם יותר ויהיו לה כלים טובים יותר להעמיק בחקר האירועים - כך יהיה נכון יותר. סביר שפוליטיקאים ינסו להכביד עליה, ולכן חשובה גם הלגיטימציה הציבורית שתהיה לה.
אבל האמת העגומה היא שככל שהוועדה לבחינת אירועי 7 באוקטובר קריטית, כך גם היא די איבדה ממשמעותה לטובת ועדת החקירה היותר חשובה שצריכה לקום, זו שתבחן מדיניות לא פחות מטרידה: ועדת החקירה באשר להתנהלות הישראלית מאז 8 באוקטובר ועד היום. קצת קשה להאמין, וקל לשכוח, אבל בבוקר 8 באוקטובר, כשכולנו היינו המומים ועצובים מתוצאות הטבח - מבחינה אסטרטגית היינו בנקודת פתיחה שהיה לה גם פוטנציאל חיובי. אפילו אופטימי. העולם המערבי כולו הזדעזע ממעשי חמאס וראשי ממשלות התייצבו בירושלים להציע עזרה ותמיכה. ארה"ב קירבה לאזור נושאות מטוסים כדי לאיים על אויביה הקשים יותר של ישראל - חיזבאללה ואיראן - והביקור של הנשיא ביידן שידר לעולם כי הברית עם ישראל איתנה ומוחשית מאי פעם.
מי חלם שישראל תועמד לדין בהאג אחרי שהרגשנו שאנחנו הקורבנות? אפילו ברחבי העולם הערבי נשמעו גינויים לחמאס ודיבורים על החלפתו, לצד שלום עם סעודיה
הצבא קיבל זמן להיערך לתוכנית המלחמה, ומשלוחי נשק שזרמו לפה העידו כי לישראל יש גב צבאי ומדיני למוטט את חמאס. גם העולם היהודי התעורר ושיגר תרומות וגילויי סולידריות באופן שלא נראה מאז מלחמת העצמאות. אפילו ההפגנות האנטי-ישראליות בקמפוסים בארה"ב התמקדו בקריאה להפסקת אש ועדיין לא עמדו בסימן הסחף להאשמת ישראל בג'נוסייד. מי חלם שישראל תועמד לדין בהאג אחרי שהרגשנו שאנחנו הקורבנות? אפילו ברחבי העולם הערבי נשמעו גינויים לחמאס ודיבורים על החלפתו, לצד שלום עם סעודיה. במישור הפנימי ברור היה כי העימותים על הרפורמה המשפטית הם נחלת העבר, והוקם קבינט מלחמה שנועד לאחד את הכוחות הטובים ביותר להנהגה. ישראל נקטה משנה זהירות בצפון ופינתה את האזרחים, אך גם חיזבאללה היה זהיר מאוד בתגובותיו ושיגר טילים במשורה.
העובדה שבחלוף למעלה משמונה חודשים, איראן תקפה אותנו במאות טילים, חיזבאללה צובר יותר ויותר אומץ לפגוע בצפון, אין שום חלופה לחמאס ואנחנו לכודים במלחמה שמציירת אותנו כשילוב של אוקראינה (מבחינת התמשכות המלחמה ללא צפי לתוצאה טובה) ורוסיה (מבחינת הדימוי האכזרי שנוצר לנו) - היא כישלון ישראלי חסר תקדים. כישלון שבא כשהיינו מוכנים, כשכבר נערכנו וגייסנו את מיטב המוחות והתוכניות שהיו לנו. למעשה הכל קרס: הרוח הייחודית שנשבה בציבור כשמאות אלפים התגייסו והתנדבו התפוגגה. אפשר להתעודד לרגע כמו במבצע ארנון, אבל לכולם ברור שפיספסנו את האפשרות להציל הרבה יותר חטופים, ושגם אם נשמיד עוד מנהרה ועוד גדוד - האופציות הרבות שהיו להחלפת חמאס (דחלאן, הרשות, כוח בינלאומי או ערבי) התרחקו. אין לשכוח שישראל עדיין חזקה מאוד, וחמאס הוכה אנושות, אך בינתיים חיזבאללה חשף את מה שהיה ידוע אך הצלחנו לעמעם בזכות הרתעה טובה: ישראל גם מאוד פגיעה.
ד"ר אבי שילוןולכן, אף שאת האירועים שקדמו ל-7 באוקטובר צריך כמובן לחקור, האירועים שהתרחשו אחרי 8 באוקטובר הם לא פחות חמורים - כי הם קרו כשלא הופתענו, כשהיה לנו זמן לתקן ולחשוב, ובכל זאת התוצאה כל כך עגומה. מכאן הייאוש, ומכאן הצורך להבין מה משובש בחשיבה הישראלית ואיך אפשר לעצור את ההידרדרות שלנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.06.24
