השבוע שעבר נפתח עם בשורות איוב: 12 חיילים נהרגו בקרבות הקשים. תלמידי ישיבת ההסדר בשעלבים הגיעו שלוש פעמים ברצף אל הר הרצל, להלוויותיהם של אליהו משה צימבליסט, שלום מנחם ויקיר יעקב לוי. כולם אנשי ספרא וסייפא – אנשי תורה ואנשי מעשה. את צור אברהם ממודיעין ליוו המונים מבית הכנסת שלו, איתן קופולוביץ גדל והתחנך ביישוב הדתי הושעיה שבגליל, וסבא אילון ויס מפסגות יצא אל הקרבות אחרי חתונת בתו ולפני חתונת הבת השנייה והותיר שבעה יתומים ונכדה.
כל אחד מהנופלים הללו מייצג את השותפות העמוקה של בני ובנות הציונות הדתית בבניין הארץ וההגנה עליה. אצל כולם ניכרת עדינות הנפש ואהבת התורה לצד ההתגייסות המלאה למערכה כשנדרשו לה. בקרב הנופלים מתחילת הלחימה רבים-רבים הם אנשי תורה ועבודה. אליטה משרתת במובן הטוב ביותר של המושג.
השבוע נחשפו גם שני סרטונים שמתעדים מציאות קשה. בסרטון אחד נראה מתנחל פולש לבית פלסטיני, מתמקם על המזרנים של בני המשפחה בסלון כשהוא חמוש בנשק ארוך ונוהג בביתם כבביתו. כמובן שאין פוצה פה ומצפצף. לפלסטינים אין למי לפנות בשביל להתלונן. בסרטון השני, שנחשף ב"כאן", רואים חבורת נערי גבעות ובהם חייל במדים מתנפלים על צלם "ידיעות אחרונות" שאול גולן. גולן, קולגה ואיש מקצוע מעולה, ואדם בן 74, מתחנן על חייו כשהוא שכוב על הכביש בזמן שהפורעים היהודים מכים בו ללא רחם ומשמידים את ציוד הצילום שלו. למרות שהתקרית התרחשה לפני שבועות, איש לא נעצר וזה יהיה נס אם יוגשו כתבי אישום. ברוב מוחלט של אירועי האלימות בגדה אין לחוק שום משמעות.
אלו ואלו חובשי כיפות, אלו ואלו חושבים שהם אוהבי הארץ. על ההבדל ביניהם עמד חבר יקר שאמר לי: "כשאומרים למישהו 'תרגיש בבית' יש שני סוגים של תגובות. קבוצה אחת תרגיש בבית – ולכן תעמוד לשטוף כלים או תחתוך סלט. קבוצה אחרת תרגיש בבית כשתניח באדונות את הרגליים המטונפות על שולחן האוכל". זה רגע שבו עלינו לבחור מי נרצה להיות ואת מי נרצה להעצים.
גם הנופלים הדתיים וגם נערי הגבעות חושבים שהם אוהבי הארץ. ההבדל ביניהם הוא כמו בין מי שאומרים לו "תרגיש בבית" והוא נעמד לשטוף כלים, לבין זה שיניח רגליים מטונפות על השולחן
