1. מקלות וגזרים
הבעיה בסוגיית הגיוס היא שכולם צודקים. צודקים אלה שמוחים נגד המצב הבלתי נסבל של ההשתמטות, של איפה ואיפה, וצודקים אלה שסבורים שחלק מהזועקים רוצים להפיל את הממשלה ולא לגייס את החרדים. ובעיקר צדק יהודה עמיחי: מהמקום שבו אנחנו צודקים לא יצמחו פרחים.
בורג הזקן נהג להגיד שבפוליטיקה יש עניינים של עיקרון, ויש עניינים של עיפרון. הצרה בפרשת הצבא והחרדים היא שעפרונות ועקרונות מתערבבים זה בזה: זו גם סוגיה מוסרית של היעדר שוויון וגם סוגיה צבאית של מחסור בכוח לוחם, גם העיקרון של פני היהדות וגם העיפרון של מצב הכלכלה. גם האקטיביזם המשפטי שרק סיבך את המצב וגם הפסיביות הממשלתית הידועה, שלא עשתה דבר לפתור אותו מלכתחילה.
5 צפייה בגלריה
הפגנות למען שוויון בנטל ונגד גיוס חרדים. שעתם הגדולה של מחרחרי הפילוג המקצועיים
(צילומים: שלו שלום, אלכס קולומויסקי)
כדאי לפיכך להתחיל בעיקרון: כמעט מעליב שצריך להסביר עד כמה פגום המצב שבו מגזר שלם הופך לאידיאולוגיה את ההשתמטות מהגנה על עמו וארצו, תוך שהוא משתמש באחיו כנוסע חופשי. בניכוי הדמגוגיה, הגזלייטינג והוואטאבאוטיזם האמת המכוערת מרימה את ראשה, בדמות מגזר שרובו סבור שאחרים צריכים למות עבורו. לא, זה לא דומה לבמחנה או לגלי צה"ל מהטעם הפשוט שגם יאיר לפיד וגם הח"מ למשל היו נשלחים אחר כבוד לשירות קרבי לו רצה בכך צה"ל, וכי גם אם יגויסו החרדים יום אחד, לא כולם ישרתו בפלחו"ד גבעתי. כמו כן, אם לג'ובניקים סרוגים אסור לדבר בזכות השירות הקרבי, גם לצייצנים חרדים עם טוויטר ואייפון אסור לדבר בזכות לימוד התורה.
ולא, אין זה דומה כלל לפטור לערבים. כלומדי גמרא, בוודאי ידוע לדוברי החרדים הכלל "דיו לבא מן הדין להיות כנדון": כשמשווים משהו, הוא הופך שווה. אז אדרבה: מעכשיו לא משמשים כשרים בממשלה, ואברכים מקבלים תקציבים כמו תלמידים במדרסות – אפס בדיוק.
ובאשר ללימוד תורה, טרם יצאה משמיים בת קול וגילתה שתורת פוניבז' וגור נחשבת יותר מתורת כפר עציון וכפר הרא"ה. ממה שנראה פה על הארץ, הרב שטיינזלץ (שנכדיו משרתים בעזה) תרם ללימוד גמרא והרב יואל בן נון (צנחן, משחרר ירושלים) תרם ללימוד תנ"ך יותר מכל ספר חידושים חרדי. וכבר אמר הרבי מלובביץ': "זה העומד על הגבול ונמצא בצבא יש בו אותה מעלה (כמו תלמיד ישיבה) מפני שהוא מוסר את נפשו בפועל. מוכרחים אבל לומר ששם (אצל החייל) ישנה מעלה מאחר שהוא מגן על זה שיושב ולומד תורה". ומי שמאמין שהמדינה הזו לא תחיה בלי צבא ולא תחיה בלי יהדות יודע שאפשר לשלב. עשרות חללי חרבות ברזל בוגרי ישיבות הסדר זועקים זאת מן האדמה.
+++
ובאותה נשימה, צריך להכיר בעובדה המתסכלת שלבעיה הזו הוצעו ומוצעים רעיונות גרועים, בעיקר שניים. הפתרון ה"שמאלני", נניח, הוא כזה שפעם בעשור לציבור החילוני נמאס. הוא בוחר במפלגה בראשות מישהו ממשפחת לפיד שמבטיח גיוס לכל. החרדים מושלכים לאופוזיציה, החוק מחוקק – ודבר לא קורה. הוא לא קורה כי אי־אפשר לגייס בכפייה, בטח לא מי שמאמין שהוא נלחם בשם ה'. גדוד נצח יהודה, למשל, טרם התאושש מהניסיון האחרון ב־2013 לגייס חרדים בכוח.
הפתרון ה"ימני" הוא להאמין בתהליכים ובהשתלבות. תראו כמה יפה עמד השר החרדי בצפירה בטקס יום הזיכרון, תראו איך מתרימים לחיילי צה"ל, איזה יופי שהבן של אריה דרעי התגייס. היו שנים שגם אני האמנתי בזה. לצערי, המציאות סטרה על לחיי כולנו. 7 באוקטובר לא הוליד גל של גיוס חרדים, אלא לכל היותר אדווה של סולידריות יהודית בין לובשי שחורים ללובשי חאקי. לא כל כך חשוב אם ינקי דרעי יתגייס לצבא בגיל 40, אלא אם הבן של ינקי יעשה זאת כשייקרא בקרוב אל לשכת הגיוס בגיל 18. למרבה הצער, ספק אם יתגייס.
מציאות של משבר חברתי ללא פתרון באופק היא לעסקנים ולפוליטיקאים כמציאות של תיק ללא הכרעה למשרד עורכי דין: פרנסה בשפע. מצד ימין יש את אלה שבעיניהם אם אין פתרון זה סימן שאין בעיה. הם קוראים "רקדן מה יפית" למי שמותח ביקורת על המצב, בעודם רוקדים במועדון הבלוק הימני. מהצד השני, משבר הגיוס הוא שעתם הגדולה של מחרחרי הפילוג המקצועיים, מפגיני הגז־צוללות־קורונה־דיקטטורה־הפקרה שמוחים גם בעד גיוס חרדים וגם נגד הדתה בצבא. אלה שנאבקים בחרדים ומבטיחים להם בשקט דף ריק חתום. סרבנים למען הדמוקרטיה צועדים נגד משתמטים בשם היהדות.
הדברים מגיעים לאבסורד כאשר אותם אנשים שתולים מודעות על "קואליציית הקנאים והמשיחיים" הם אלה שבלי להתבלבל מפרסמים מודעות – באותו גופן ואותו צבע – בעלוני השבת של הציבור הסרוג – סליחה, הקנאי והמשיחי – שבהן הם תובעים ממנו להשמיע את קולו. קצת מזכיר את הקפלניסטים, שאשתקד קראו בתל־אביב להפריד בין ישראל ויהודה, ובירושלים הפגינו תחת הכותרת "שומרים על הבית המשותף".
בביוגרפיה המונומנטלית של לינדון ג'ונסון מתואר איך מיעוט קטן של סנאטורים מהדרום הצליח למנוע במשך עשורים כל חקיקה למען זכויות השחורים באמצעות שליטה במנגנוני החקיקה, למרות רוב עצום בדעת הקהל למען צמצום האפליה. החרדים, להבדיל, הם גם מיעוט קטן של 18 מנדטים. מנגנון השליטה שלהם שונה. המשלחת מבני־ברק, בניגוד למשלחת מטקסס, לא מנהלת את הכנסת אלא פשוט ממקדת את כל כוחה הפוליטי בשני נושאים, שהם בעצם אחד: פטור מגיוס למעמד לומדי התורה – ותקציבים שיפצו על היעדר ההכנסות שנגזרות מהמעמד הזה. בזמן שמפלגות אחרות ממשכנות את כוחן ועקרונותיהן לטובת ראשות ממשלה או משרדי חוץ, אוצר וביטחון, החרדים מתעקשים על הנושאים שחשובים להם.
במשך שנים האינטרסים של הפוליטיקאים החרדים עם העבר הישיבתי השתלבו עם האינטרסים של הפוליטיקאים עם העבר הצבאי. רוב המועמדים לראשי ממשלה – ברק, גנץ, שרון, כמובן נתניהו – עמדו בצמרת מערכת הביטחון שסברה שכוח אדם הוא מעמסה על צה"ל ולא יתרון. השקפת העולם החרדית השתלבה אצלם עם השקפת העולם הטכנולוגית, ולכן הם לא ביקשו לגייס חרדים אלא לצלוח את משוכת בג"ץ.
העניין הזה הסתיים בטרגדיית 7 באוקטובר, ומאז בנות המזל מהמשפחות המשרתות כורעות תחת נטל החד־הוריות הכפויה וקריסת העסקים, ואלה שלא התמזל מזלן – תחת נטל השכול. כבר חמישה חודשים שאני חושב על אלירן יגר, מהנדס מתל־אביב, ועל השיחה שבה אשתו רעיה סיפרה לבנם הבכור שאבא נפל בעזה ולא יחזור. "מי יהיה אבא שלי עכשיו?" הוא שאל. "ראיתי בטלוויזיה שאם מישהו מת אפשר לנפח אותו. אולי ננפח את אבא?" חבריו של אלירן חוזרים עכשיו לעוד סיבוב בעזה.
+++
לכן, גם פה, צודקים כולם: צודקים אלה הטוענים שלפיד, ליברמן, בנט וגנץ הם צבועים, שחגגו את אותו חוק בדיוק שנגדו הם קורעים כעת את בגדיהם באבל מזויף ("חזון אחרית הימים!" "מהפכה היסטורית"). ראשי ממשלת השינוי ידעו היטב שהחוק שלהם, גם לפני 7 באוקטובר, לא היה מביא לגיוס של חרדי אחד. בממשלה הקודמת ישבה שרה שבזמנה כאלופה זויפו נתוני הגיוס לצה"ל של בני המגזר.
וצודקים גם הטוענים שנתניהו וחבריו מעבירים חוק שלא יביא ביטחון ולא יביא גיוס, משיקולי הישרדות נטו.
אז מה עושים? היועמ"שית גלי בהרב־מיארה נוקטת גישת עברי לידר: יותר טוב כלום מכמעט. החוק הקיים לא טוב, אז נפסול אותו. אין שוויון – אז נגביל את העלאת גיל הפטור במילואים. ומה אז? גם היא יודעת שהצבא לא יוכל לגייס בכוח חרדים. זו הפגנה מנוסחת בשפה משפטית.
את הסכסוך הזה אי־אפשר לפתור. אבל אפשר, כמו שהציע מיכה גודמן, לצמצם אותו. זה יהיה מאמץ ארוך, כמו המאמץ להורדת יוקר המחיה: לא החלטה אחת גדולה אלא מאה החלטות קטנות. העיקרון שמאחוריהן הוא מקלות וגזרים ויד מושטת. את היד צריך להושיט הצבא, במאמץ שכבר החל לגייס את מי שמוכן בתנאים המתאימים. גלנט משוכנע שאפשר לגייס באופן מיידי מספרים גבוהים יותר. זו ההתחלה, שאחריה יצטרך להתבצע חריש עמוק במגזר החרדי מול כל גורם שמסכים. פרופ' ידידיה שטרן הציע לחייל את פעילות זק"א, יד שרה ואיחוד הצלה.
המקלות – שבניגוד לשמועה כן עובדים, מי שלא מאמין שישאל את נתניהו של 2003 – הם קיצוץ דרמטי בתקציבים לבני הישיבות. זה מקרה נדיר שבו הדבר הנכון הוא גם הדבר הצודק והנצרך. מדינת ישראל צריכה לממן לומדי תורה באחוז מסוים מהאוכלוסייה הכללית, אבל לא תוכל להרשות לעצמה יותר. סביבת הריבית הגבוהה יחסית כבר עושה את שלה במגזר כשהנוהג של השתעבדות לקניית דירות לילדים עובר בהדרגה מהעולם. רגל משלימה תהיה חייבת להיות הנחלת לימודי ליבה כתנאי לקבלת תקציב ציבורי. כעומק הליבה עומק המימון.
הגזרים יהיו העדפה ברורה, בוטה, זועקת לשמיים של משרתי סדיר ומילואים. כן, גם במעונות באוניברסיטה. כן, למרות זעקות בבג"ץ על אפליית ערבים, שעצרו בעבר כל מהלך כזה.
הקורבן החרדי ברור כאן. הקורבן הימני יהיה הנכונות להתמודד עם סדקים בבלוק. הקורבן השמאלי יהיה קטן לא פחות: הסרת החרם על מחנה הימין כולו כדי לכונן ממשלה רחבה שתוכל לקדם את השינויים האלה, הפסקת הקמפיין נגד הדתה בצבא ונכונות לעמוד מול טענות בבג"ץ לחוסר שוויון. בניגוד לשירים, בכל זאת יותר טוב כמעט מכלום.
2. ההצגה הכי רעה בעיר
צחוק הגורל הוא שבסוף הנוכחות של בני גנץ גם החזיקה את קואליציית ה־64. דרעי יכול היה להקפיא את חוק הרבנים כי המחנה הממלכתי התעקש. בן גביר יכול היה להאשים את קבינט הקונספציה בלי לנסות להיכנס אליו. כולם חיו בשלום בזכות קבינט המלחמה.
מאז פרישת גנץ זה התערער. בן גביר רוצה להיכנס, כמאמר המחזמר המילטון, לחדר שבו זה קורה. השבוע החליטה הקואליציה להעלות את חוק הרבנים לאחר שקיבלה לכאורה ערובות מבן גביר לתמיכה. אבל אז, כשחודשה החקיקה, התברר שלא היא. הסיעה החליטה אחרת מעמדתי, הצטדק בן גביר. הסיעה תמשיך למרוד בו, כנראה, עד שיקבל מקום בקבינט המלחמה.
במקביל, זרמי התת־קרקע הליברליים בליכוד הפכו לנהר גועש. ראשי הרשויות קמו ראשונים: לראש עיריית אשקלון תומר גלאם יש מִפקד גדול ופתיל קצר. נשרף לו הפיוז, ולא רק לו. סיעה של שישה חברי כנסת ושרים איימה להצביע נגד.
נתניהו חושש שדרעי יפרק לו את הממשלה. לא השבוע: מאז 1996. בלי הפרנויה הזו כנראה לא היה מחזיק כל כך הרבה שנים. לכן כשדרעי לוחץ הוא דואג. אבל השבוע, כשלא לחץ, דאג יותר.
הסכנה לא אורבת לו מיו"ר ש"ס, שיהיה האחרון לכבות את האור בכל ממשלת ימין, פרי לקחי התרגיל ההוא, מ־1990. אבל זה לא אומר שפס האיום על נתניהו.
"כמה כאפות אני יכול לקבל?" הלין השבוע דרעי, מצונן, לתוך הממחטה שלו, "אני לא שר בממשלה כמעט מיומה הראשון. כרטיסי מזון לאוכלוסייה לא קיבלנו. קיבלנו אחריות ובלענו צפרדעים".
בש"ס המצב עוד מאורגן. ביהדות התורה, שבע סיעות יחיד ועשרות חצרות וישיבות, המצב כאוטי ומבעבע עוד יותר. ישיבות אמידות נקלעו לקשיים כלכליים מאז הצו של בג"ץ, והמכה הבאה מבית המשפט כנראה בדרך. השוט היחיד שלהם, אם בכלל, הוא יציאה מהממשלה. אם לא ישתמשו בו בתוך חמישה שבועות נתניהו ייצא נינוח לפגרה – והחרדים ייכנסו לצרות. לכן הפסקול עד סוף יולי יהיה של איומים בלתי פוסקים.
החרדים האשכנזים הם הסכנה הברורה והמיידית לשלום הקואליציה. אבל האירוע האסטרטגי הוא עדיין הגיוס והזרם הליברלי בליכוד – גם בציבור וגם בסיעה. מה שהחרדים יכולים לחיות איתו לא עובר את מצביעי הליכוד והציונות הדתית, ולהפך. השבוע, עם תחילת הדיון על החוק בוועדת החוץ והביטחון התברר שמדובר בהצגה, ומהסוג שלא יעלה על הבמות. לא יהיה עוד חוק גיוס.
הכותב הוא עיתונאי חדשות 12
